צ'רלי שמע עליהם. ואז קרא עליהם. הוא לא תכנן כלום, רק, בא אליהם.
רואים אותם כצלליות.
הוא טיפס וגישש את דרכו על שובר הגלים כדי להתקרב ולראות. דייג עם חכה ארוכה עמד שם חצי ערום וצלליתו אל מול השמש, חלקים מעורו נראים שחורים וחלקים אחרים צהובים. הגלים מתנפצים לקראתו ברעש. לידו מונחים בחוסר סדר גלגל הצלה, ארגז קרטון שבתוכו בקבוק זכוכית המכיל נוזל כלשהו, ושלוש שקיות של גרעינים לפיצוח. על שולי הארגז זרוקה חולצת הטריקו הירוקה הדהויה שלו.
"סלח לי!" צעק אל הדייג, והאחרון הביט אל צ'רלי בעודו ממקם מחדש את החכה במים.
"אתה רואה אותם?" הצביע צ'רלי אל הילדים המרקדים במים.
"ילדי הצלליות." אמר הדייג, וחייך ברכות כשראה את תגובתו התמהה-לא-תמהה של צ'רלי. "הם רק צלליות." אמר הדייג, הפנה את פניו בחזרה אל הים, וגל גבוה ארוך התנפץ אל שובר הגלים והזיז בתוכו את החכה הלוך ושוב. הדייג החזיק בה חזק יותר.
"אתה לא מכאן."
"לא."
"ילדי הצלליות," אמר הדייג בטון של התחלת סיפור, והביט אליהם. שני ילדים קופצים כמו כל ילד, מעיפים מים אחד אל השני, צוחקים צחוקים גדולים אבל שקטים, רגליים וידיים מתנופפות בשמחה, בריקוד, בחוסר אחידות חינני, והתנועות חוזרות על עצמן.
"הם היו כאן מאז ומעולם," המשיך הדייג, "עוד לפני שקמה כאן עיירה," הצביע לעבר הבתים אדומי גגות הרעפים, הביט בצ'רלי בעיניים מלאות חשיבות, גרד לעצמו בכרס, וחזר מייד להחזיק את החכה בשתי ידיים, כי משהו משך אותה. הוא התחיל למשוך בחזרה, אבל מייד הרגיש שאין שוב התנגדות, הבין שהיתה אזעקת שווא, והרפה את האחיזה.
הוא פנה אל צ'רלי שוב במבטו, מתחת לגבות עבות אפורות.
"מתי הוקמה העיירה?" שאל צ'רלי. מנסה להמר על כל קשר בין כל תשובה שיוכל לקבל לבין מה שרצה להבין, מנסה להאחז בהיגיון, ולהשלים לעצמו מידע שלא מצא בין חומרי הקריאה על התופעה שהגיע לראות.
"בשנת 1592." אמר הדייג וחייך חיוך קטן מאוד. "בעקבות שמועות קיומם הגיע לכאן מגלה הארצות - בונז דה-פיקס. הוא היה צרפתי. הם היו אגדת-עם בלבד עד שהוא הגיע. הוא הגיע באונייה, והם רקדו מולו..." הדייג הניע את ידו הפנויה לכיוונם כמו מנצח תזמורת. "הוא הגיע, וראה אותם, וראה שהם לא רק אגדה - הם כבשו אותו. הוא רצה רק להביט בהם עוד ועוד. ולכן הקים בית כאן, בסמוך לחוף - " הצביע בראשו לכיוון בית קרוב. "אחריו הגיעו אנשים ששמעו על תגליתו. כולם רצו להביט בילדי הצלליות, והקימו את חייהם סביבם."
צ'רלי הקשיב לדייג, ולא יכול היה להסיר מהילדים את המבט. צבועים בצבע פחם אחיד, הם רקדו. גם תווי פניהם לא נראו, אלא היו בעלי פנים שטוחות ושחורות, ללא אף, ללא עיניים, או פה. נדמה היה לו שהוא רואה סרטים צבעוניים בידיהם, בצבעים מתחלפים, אדום, ירוק, סגול, צהוב - בוהקים. צ'רלי עקב אחרי תנועת הסרטים, ואחרי תנועות הידיים המניפות את הסרטים. הם כרכו זה סביב זה את הסרטים, מבקשים מעט צבעוניות על השחור, מעט ילדות, מעט נחמה. אולי הם רוצים להפסיק לרקוד ולא יכולים. אולי הם מאוד עייפים. כמוהו. כמה זמן הם רוקדים כאן? איך הגיעו לכאן?
"אגדת העם מספרת כמה זמן הם רוקדים כאן? איך הגיעו לכאן?" שאל את הדייג, לא מסיר מהם מבט.
"שאלות חכמות," אמר הדייג, "אבל אין לנו תשובות, אנחנו לא יודעים. אנחנו מאמינים כי הם נתונים בכישוף. לפי אגדת העם, שני הילדים האלה היו ילדים רגילים, פעם, לפני אלפי שנים. הם נמשכו לאי הזה כמו כולם, כמוני, כמוך, כמו בונז דה-פיקס, כשהגיעו ראו דמויות-צללים רוקדות במים, בתמימות שחו אליהם, ואז, שחררו את כישוף הצלליות והחליפו את המכושפים - בכך שכושפו בעצמם. זה הפיתוי שיש לעמוד בו. אנחנו לא חזקים מספיק כדי להתרחק מן האי, אך עלינו להיות חזקים מספיק כדי לא לשחות אל ילדי הצלליות. אף אחד לא שוחה במים האלה. כבר אלפי שנים הילדים רוקדים את ריקודם השחור, העצוב." הוא נאנח.
צ'רלי הקשיב לסיפור מהופנט. כשהשתתק הדייג, קפץ צ'רלי אל המים, והתחיל לשחות אל הילדים. הוא שמע את הדייג משובר הגלים צועק אליו, אבל לא שמע מה הוא אומר בגלל רעש הגלים וסערת הרגשות.
הוא הגיע אליהם ורצה את תשומת ליבם אבל הם לא הביטו בו. הוא נגע בילדה וכף ידו נעשתה שחורה. הוא נתקף פחד, והרגיש שמחלחלת אל הפחד שלווה, הוא ניסה להילחם בשלווה ולא לתת לה להשתלט. השרירים ברגל ימין שלו התכווצו, והרגיש דקירה בזרוע השמאלית, וחבטה לידו על המים. הוא הספיק לאחוז בגלגל ההצלה ואיבד את ההכרה למשך כמה שניות. כשהתעורר, מצא את עצמו צף לעבר שובר הגלים, שתי זרועותיו מוטלות כבדות על גלגל ההצלה, ושאר גופו מתנודד במים חלש וחסר אונים. הוא ניסה להבין מה מושך אותו באחידות כזו לכיוון שובר הגלים. הגלים, הניעו אותו לשם בנדנודים קצובים, הדקירה בזרוע שמאל שוב חזרה להציק לו, הוא הביט למקום הכואב ונרתע. קרס חכה היה נעוץ שם, ומייד כשראה אותו חופר בזרוע נתקף חולשה מחודשת וסחרחורת, ואיבד שוב את ההכרה.
כשהתעורר, ראה שמים, שמים של לילה עם המון המון כוכבים. לידו הדייג, רוכן מעליו, פניו נראו עתה באור אחיד ומקרוב, הלחי הימנית שלו היתה שחורה. חכתו היתה מקופלת וארוזה בצד, הוא טיפל בזרוע השמאלית של צ'רלי, וריח של חומר חיטוי עמד באוויר.
"חובתי לספר את הסיפור." אמר הדייג, "אני לא יכול לשקר או להסתיר את האמת. אבל תפקידי, הוא גם, לדוג את כל הנופלים בפיתוי, ולהציל אותם מעצמם."
צ'רלי הביט בכף יד ימין שלו, והיא היתה שחורה עדיין.
"זה ישאר ככה. אבל זה לא יתפשט. זיכרון ילדי הצלליות ישאר ויחיה בך, כמו שחי בכולנו. זיכרון הקסם והסכנה יעזור לך לשמור על עצמך טוב יותר. ברוך הבא."
תגובה 1:
הי ליהי,
בעקבות התגובה שלך (ואגב, תודה. התגובות שלך תמיד גורמות לי לראות את מה שכתבתי בצורה קצת שונה - וזה די מוצא חן בעיני) נכנסתי לקרוא קצת מהחומר ה"ישן" שלך (למה לא סיפרת לי קודם שיש לך בלוג? נו נו נו :)).
וממה שקראתי, אני מאד מחבב את זה.
הוא תפור היטב, מושך לקרוא אותו ולגלות את הסוף ואז אחרי שמסיימים, רוצים לקרוא עוד. הסוף הזה גם סוגר את הסיפור הנוכחי אבל יותר מכך רומז לסיפורים אחרים שיכולים להפתח. עוד על הדייג או על צ'רלי או על ילדי הצלליות עצמם. בקיצור: עוד!
מה שמביא אותי לשאלה: יש סיפורים/שירים חדשים?
הוסף רשומת תגובה