שמש

הסתכלתי אל השמים והיא היתה שם, זורחת, כרגיל, אבל השמים לא היו כחולים או אפורים-מעוננים, אלא שחורים של לילה.

עמדתי מול גשר המיתרים המגוחך שבונים בכניסה לירושלים. תלו עליו את המיתרים, והשמש תפוסה בינהם. היא נלכדה כך מאז שהתקינו את המיתרים, לפני שבוע – ולא הצליחה לשקוע. הבעיה לא נגמרה בשמש, ויצרה תגובת שרשרת של בלבול מערכות – השמים לא הפסיקו להיות שחורים – גם בשעות היום. כבר שבוע אנחנו תקועים עם שמש זורחת ושמים שחורים.

צעדתי והתקרבתי אל הגשר. היה חם וריח שרוף התערבב בריח הזיעה שלי.

עובד עירייה היה תלוי על הרשת, משקפי שמש כיסו לו את רוב הפנים. הוא נראה כמו פיראט שמנסה לסדר את המפרשים של הספינה. עובד עירייה אחר עמד למטה ודיבר בצעקות עם הפיראט: 

"מה אתם עושים?" שאלתי אותו.

"מפרקים את המיתרים." הוא אמר, גם את פניו כיסו משקפי שמש גדולים.

הוא לא הסתכל עלי והמשיך לצעוק:

"ימינה! ימינה! לא! עצור!"

הבטתי למעלה אל השמש. היא בהקה מולי וסינוורה אותי. מיתר אחד השתחרר, הוא נפל לאט, ונתקל בדרך במיתרים האחרים. ראיתי שהשמש מאבדת קצת גובה, נופלת מעט למטה, אולי 30 ס"מ, עד שהיא נעצרה על כמה מיתרים שהיו לה בדרך.

"מה אתם מתכננים לעשות?" שאלתי.

"אדון, אתה מפריע לי," הוא פנה אלי ונעמד מולי עם ידיו על מתניו, "אנחנו צריכים לעבוד! אתה רוצה שהשמים ישארו ככה גם בשבוע הבא?!"

"צריך לשחרר אותה קודם כל בהדרגה!" צעקתי עליו, אבל הוא לא התייחס.

"אף אחד לא יודע לעבוד כמו שצריך במדינה הזאת," נאנחה בחורה שנעמדה לידי, "לקחת אחריות. ללמוד את הצרכים, לבנות תכנית עבודה. זה כל כך מסובך?"

עובד העירייה הסתכל עליה ואמר:

"אנחנו יודעים את העבודה!" הבטתי בבחורה ביתר עיון וראיתי שעל כתפה תיק ענק, אף פעם לא הבנתי למה נשים צריכות תיק כל כך גדול. השיער שלה היה בלונדיני, הקיף את פניה, וזהר סביבן בגלל שהאיר מאחוריה פנס רחוב.

"אני חייב שמים כחולים, אני לא יכול יותר ככה!" שיתפתי אותה.

"כן." היא אמרה בשקט והסתכלה למעלה. 

מתחת לגשר, בחוסר סדר של אתר בנייה, היו צינורות שחורים גדולים מציצים מהקרקע. אחד מהם נכנס בחזרה אל הקרקע, והשאר פנו למעלה, חלולים.

הבחורה הוציאה מהתיק שלה גרזן, להפתעתי. היא הניפה אותו באוויר, ועם התנופה שאספה, היכתה בצינור היחיד שנכנס בחזרה אל הקרקע. מים התחילו לפרוץ ממנו בכמויות גדולות.

"אלוהים אדירים, מה את עושה!?" צעקתי עליה מרוב בהלה. "סליחה – " ניסיתי למשוך את תשומת לב עובדי העירייה. המים הפורצים הקימו שאון גדול.

מונית עצרה ליד הבחורה.

"להתראות." היא נפנפה לי בחן ונכנסה למונית.

הסתכלתי למעלה אל השמש, וראיתי שהיא נופלת עוד כמה סנטימטרים, כי במקביל המשיך לעבוד למעלה הפיראט. הוא שחרר עוד כמה מיתרים, הם נפלו לאט, נשכבו על הכביש מתחת לגשר, ואז התחילו להתרומם לסירוגין ולצוף על המים שהצטברו על הכביש, פתחי הניקוז לא הצליחו לקלוט את כל הכמות. המיתרים נראו כמו נחשים גדולים שמישהו קשר לגשר כדי שלא ישתוללו בעיר.

"רגע..." אמרתי בשקט לעצמי, ודשדשתי במים כמה צעדים אחרי המונית שהתרחקה לאט. עיגול צהוב זהר אלי מן המושב האחורי של המונית, וכשהזזתי את המבט אל המדבקה שעל החלון האחורי, קראתי: "מוניות הבירה". אבל רגע, לא, מבט נוסף הבהיר לי שכתוב – "אוניות הבירה".  אוניות? בירושלים? שמעתי חריקה מלמעלה, והרמתי מבט אל הגשר. ראיתי את השמש נופלת, בתוך השמים השחורים, בין המיתרים. נעצרת ומתעכבת מידיי פעם בין מיתר למיתר, אבל דרכה למטה כבר היתה חד-משמעית. הפיראט נאחז באחד מן המיתרים, ונחת איתו ביציבות כמו עם מצנח. 

שני עובדי העירייה רצו לכיוון שלי. הסתובבתי והתחלנו לרוץ ביחד לאותו כיוון – אחרי המונית-אונייה של הבחורה, אשר משני צידיה נשלפו משוטים. מים עלו ועלו מתחתינו, האונייה מ"אוניות הבירה" שטה לפנינו, ואנחנו שחינו אחריה. אני בשחיית חזה, ושני העובדים של הגשר אחריי בשחיית-כלבלב.

המים הקיפו אותנו בגל גדול מאוד. כשנרגע הגל הבטנו לאחור וראינו שהשמש נפלה לתוך המים. עכשיו היא נראתה בערך בגודל של כדור פורח, והיא צפה במים, השמים נהיו כחולים בהדרגה, כחול כהה, ואז כחול בהיר יותר.

עברתי לצוף על הגב, העובדים שאיתי צעקו וניסו להבין מה לעשות, אבל אני רק נשמתי עמוק וחשתי הקלה גדולה. הרמתי את הראש וראיתי את השיער הזוהר שבתוך האונייה מתרחק בנדנודים על הגלים, לאט. הסתובבתי וראיתי שהשמש מתחילה לשקוע, השמים, נצבעו בהדרגה לצבע כחול כהה, ואז נעשו שחורים. השמש שקעה.