שיר שמישהי אחרת כתבה

המנורה לא נדלקה,

הרדיו לא עבד.

הפכתי מגירות בבית,

מחפשת גפרור אחד

 

רציתי לכתוב.

 

יכולתי בחושך,

לו היה לי

מבט ורוד.

המבט עצמו

היה מקור האור,

יושבת מול הדף,

לחיי צבועות אדום.

 

מתוך ארון מטבח עליון,

זרקתי לרצפה מגבות.

אחת,

אחת.

ירוקות,

לבנות,

ידעתי

שיש שם נרות.

 

למה לא לוותר?

לא לכתוב.

לפגוש את אביבה.

שיער ירוק

היה נוצץ

כי טיפות של גשם

נתלו בו בדרך,

ויכולתי לנער אותן,

בַאצבע,

אחת,

אחת.

והיא היתה אומרת:

"את עושה לי צמרמורת"

הייתי ממשיכה,

והאור בקולנוע היה נכבה.

 

בארון הנמוך

בחדר השינה,

אי סדר,

בלגן של תקווה.

 

 

מצלצל הטלפון.

לא, לא עונה.

 

בצד שמאל

עיפרון.

ליד העיפרון,

כפפה.

עבה.

רגע, זו יד.

 

כתמים ירוקים

בשחור של החושך,

מכתיבים לי את קצב הדופק.

 

ופתאום נדלק אור,

והיד מחוברת

לאביבה.

את הכרית מכסות

שיערות ירוקות.

מסונוורות,

מביטה בי

מביטה בה

ממצמצות.

 

מבט סביב,

אני בחדר,

של אביבה.

 

"תסדרי הכל",

הסתובבה אל הקיר.

"תחזירי למגירות",

אמרה לכרית.

  

 

העיפרון ביד,

מחזיק אותי

חזק.

הציפורניים עשו לי

סימנים בעור,

הפרקים

בצבע ורוד.

 

ואז,

אביבה קמה

לישיבה,

הסתבכה עם השמיכה

המסתרבלת

סביב הרגליים שלה.

היא הניחה את הידיים

על השמיכה,

נעה בישיבה,

הושיטה אצבע

וליטפה לי

את השפה העליונה.

 

מביטה,

חום מעורבב

בירוקה.

אמרה:

"צאי מהמגירה".

 

מצמוץ.

חשכה.

 

מה אביבה אמרה?

לא.

אני עוד לא מוכנה.