ישבתי במחסן על שרפרף עץ קטן, וסביבי הסתובבו ולא סתמו את הפה – יניב, רחלי, תקווה, וגם אלי היה שם, רק קצת יותר שקט מהאחרים. אוף.
"אני צריך ללכת בארבבבבעעעע! לפני החושך." אמרתי ומשכתי את ה"ב", והפכתי את ה"ע" לצליל של הקאה בניסיון למשוך את תשומת ליבם. זה עבד. כולם הסתכלו עלי. כל אחד הרים את עיניו מהדבר הממש חשוב שהוא עשה – יניב הזיז את השולחן והצמיד אותו לקיר, והיה עסוק בלסדר אותו בדיוק בזווית שהוא רוצה אותו. רחלי הגיעה לשם מייד כי היא רצתה את השולחן בזווית אחרת. תקווה היתה בדרך אלינו מלמעלה במדרגות עם שלושה כיסאות פלסטיק לבנים אחד על השני, היא לא הסתכלה עלי, כי היא בקושי הצליחה לרדת בלי ליפול גם ככה. אלי, פשוט ישב לידי והסתכל עלי גם קודם בכל מקרה.
"אסף! יא מגעיל!" אמרה רחלי, ושוב הסתכלה על השולחן, ועל יניב. לסי-רו-גין – יש מילה כזאת. יניב צחק – ואמר – "הכל מוכן." הוא היה כל כך חגיגי, כאילו אנחנו חסמבה או משהו כזה. אנ'לא חושב שהוא קורא חסמבה, הוא לא אוהב ספרים ישנים. הוא הזיז את השיער מהעיניים והתיישב על אחד מהכיסאות שתקווה סידרה ליד השולחן. הוא הדליק חמישה נרות שרחלי סידרה קודם על השולחן, מעל איזה צלחת.
"אלי, אתה יכול לכבות את האורות?" שאלה רחלי, ואלי קם לכבות את האורות.
"נו, אתה לא מוכן לצלם עדיין?" רחלי אמרה לי.
"אתם עוד לא מוכנים! מה את רוצה?!" צעקתי עליה, קופץ לעמידה ומושיט כף יד פתוחה לכיוון שלה. ואז הלכתי לארגן את המצלמה של אבא שעוד לא ממש הוצאתי אותה מהתיק שלה. בכלל לא הייתי בטוח שאני יודע איך משתמשים בדבר הזה, למרות שאבא מתי שהוא התחיל להסביר לי.
הצלחתי להעמיד את המצלמה על החצובה, ולא היה לי מושג איך מדליקים אותה. אלי ניגש והדליק אותה.
"מגניב!" התלהבתי ושלחתי שני אגרופים קדימה לאוויר, תוך כדי דילוג. זה קצת הבהיל את אלי וגרם לו לקפוץ ככה מבפנים, אבל הוא ניסה להסתיר את זה, ואני צחקתי עליו.
יניב, רחלי ותקווה כבר ישבו ליד השולחן עם נרות דלוקים, והתחילו להתרגז שאני לא מוכן. אחרי שאלי סידר את המצלמה – כיוון את כל מה שהיה צריך, והסתכל דרך העינית של הצילום ובמסך שמציג את מה שרואים – דחפתי אותו הצידה ואמרתי לו שאני רוצה לצלם כי זאת המצלמה של אבא שלי, וחוץ מזה החלטנו שזה התפקיד שלי.
אז צילמתי. על המסך גם אלי יכול היה לראות את מה שאני מצלם. ראו שם שלוש דמויות מסתוריות, שאני יודע – ועכשיו כבר כולם יודעים – שהם בעצם רק יניב, רחלי ותקווה – היו להם כובעי גרב על הפרצופים, והאור מהנרות הבהב, כי תמיד נכנסת קצת רוח למחסן הזה, לא ברור מאיפה. בחורף אפשר לקפוא כאן מקור. עכשיו היה קיץ, ותקווה אמרה שהיא מתה מחום עם הכובע גרב – ובואו נגמור כבר עם זה.
יניב עשה "ששששש!" די מרגיז, שגם כמעט כיבה את הנרות, והם התחילו.
זה הזמן להודות באמת. ארגנו את כל העסק כדי להפחיד כמה ילדים. רצינו שהם יפסיקו לתפוס לנו את המגרש. יניב אומר שם בסרט שהם (ואולי גם ההורים שלהם), יחטפו מכות, והם כבר יודעים למה.
הם תפסו לנו את המגרש כל יום בין שתיים לארבע. הם תפסו לנו את המגרש – כל יום. די! איך אפשר לחיות ככה? אז, בסדר, יניב ישב שם וקשקש משהו על גרונות, ורחלי אמרה משהו על הורים, בסוף יכול להיות שתקווה שלפה סכין יפנית מהכיס האחורי של הג'ינס. אבל אני חושב שכל העניין הסתבך הרבה יותר מידיי.
כל יום, הילדים האלה תפסו את המגרש בשעה שתיים, אוקיי? אז באחת וחצי עברתי שם במגרש, יום אחרי שצילמנו, וזרקתי בצד את הכרטיס זיכרון עם ההקלטה. במקרה, גם זה הרגיז מאוד את אבא, כי מתברר שהכרטיס הזה עלה לו הרבה כסף, אבל לא חשוב עכשיו. אז – שמתי את זה, ככה, על הגדר, איפה שנעמה המעצבנת הזאת, תמיד יושבת לשתות מים – וידעתי שהיא תראה את זה. כי אפילו אם יש שם זבוב, היא מסתכלת עליו חמש דקות, ושותה עוד ועוד מים תוך כדי. ואז הולכת לשירותים, היא הולכת לשירותים אולי חמש או שש פעמים לפחות בזמן שהם במגרש הזה בין שתיים לארבע.
טוב, אז – הם לא הספיקו למצוא את זה. באותו יום, מסתבר שלנעמה היתה דלקת בשלפוחית השתן, מה שאני מצטער שאני בכלל יודע. וגבאי, היה צריך לעזור לאח שלו עם משהו, אז ליאור גם לא בא. כי הוא לא אוהב כמו נעמה, לשבת על גדר ולהסתכל על זבובים.
אז – לא היתה אמורה להיות בעיה, הם יכלו גם למצוא את זה יום אחר-כך. אבל, אבל – הם לא יכלו!
כי ארבע בנות מכיתה א' בבית-ספר שלנו, ראו שהמגרש ריק ובאו לשחק "חיי שרה" או איזה משחק טיפשי שבנות בכיתה א' משחקות עם כדור – והן מצאו את זה.
אז – אחת מהן, נראה לי שקוראים לה נופר, או שוהם, או משהו כזה – מצאה את זה ושמה את זה בכיס. היא לקחה את זה הביתה, כלומר, היא בכלל שכחה שזה בכיס, והלכה הביתה. היא הזמינה את החברות שלה אליה הביתה –
אני רק יודע את כל הפרטים האלה אחרי חקירה מעמיקה – שלא אני עשיתי – אבל ההורים שלי טרחו לשתף אותי בכל הפרטים – כדי לוודא שאני ארגיש מספיק מטומטם.
אז היא והחברות שלה שיחקו קלאס או גומי, או מה שלא יהיה, בסלון. הן גם הפריעו לשכנים עם הקפיצות – ובגלל זה באו השכנים – ויכלו לספר אחר-כך לחוקרים שהן קפצו שם ביחד.
בקיצור, נפל לה הכרטיס זיכרון המעצבן הזה מהכיס, ונשאר שם על הרצפה ליד הטלויזיה.
עכשיו, מתברר שההורים שלה לא שילמו את האגרה או משהו כזה, ובזמן שהיא והחברות שלה קפצו שם – אז דפקו בדלת אנשים מההוצאה לפועל – שעכשיו, אני כבר יודע מה זה. גם את זה אמא הסבירה לי, בשביל שאני אבין איפה הכל הסתבך.
אז היא פתחה להם את הדלת, והם לקחו די הרבה דברים שהיו שם בסלון, ושמו בקופסה די גדולה שהיה כתוב עליה: "ניסים" – שזה השם משפחה של הילדה הטיפשה ששמה בכיס שלה את הכרטיס זיכרון המאוד יקר של אבא שלי.
למחרת, הגיעו אליהם הביתה שוטרים בערב, ועצרו את ההורים שלה.
הכל היה יכול להיגמר ממש בסדר, אם לא היו מצליחים לקשר את זה אליי, כלומר – אליי ואל החברים שלי.
בכל מקרה, כן גילו שזה קשור אלינו.
כשהשוטרים התחילו לדבר עם יותר ויותר אנשים ולשאול עוד ועוד שאלות, אז הם דיברו גם עם חווה המחנכת שלנו. וכשהם הקרינו שוב ושוב את הסרט, ושוב ושוב ושוב ושוב, ונתנו גם לכל האנשים ששאלו אותם הרבה שאלות, כמו חווה – לראות את הסרט – אז חווה ראתה את השעון שלי. כמו שאמרתי קודם, אין לי מושג איך משתמשים במצלמה של אבא. עדיין אין לי מושג, ולא נראה לי כבר שהוא אי פעם ילמד אותי. אז היד שלי היתה כל הזמן בתמונה שצילמתי – בתוך התמונה – וזה כולל את השעון.
זה שעון בצבע כתום זוהר, גדול כזה, יש בו כמה שעונים בעצם, ואפשר לכוון אותם לפי מדינות שונות, ויש בו משחקים, והוא מעביר לי את הזמן בהרבה שיעורים. המחנכת שלנו, חווה, זכרה את השעון הזה, כי כבר כמה פעמים היא כעסה עלי בגלל שאני משחק בו בשיעור.
ככה הכל נגמר. ובסוף, כן הצלחנו להעיף את גבאי, ליאור ונעמה מהמגרש. פשוט באנו לשם בשתיים יום אחד, ויניב (שלומד קראטה) ואני הלכנו קצת מכות עם גבאי וליאור ואמרנו להם לא לחזור לשם יותר אף פעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה