נר ראשון

היא החליקה בכביש עם האופניים, מידיי פעם מעדיפה את המדרכה. היא התחילה לסרוק את החנויות שמסביב, ולא התיחסה מספיק אל הכביש. זה מצא חן בעיניה, היא אוהבת לא לשים לב לאותו הדבר שחייבים לשים אליו לב, אם זה רק מתאפשר לה.

היא עצרה, קשרה את האופניים, והתישבה בבית קפה קטן. מעל להמולת המכוניות הצופרות בלט גם הרעש שהגיע מן הדוכן שהוקם בפינה ממול לכבוד חנוכה. שרו שם שירים, התכוננו להדלקת נר, ואפילו ראש עיריית גבעתיים בא לדבר. תחושה של חגיגיות היתה בכול.

המלצרית הביאה לה קפה וסופגנייה. היא פתחה שקית סוכר, הוסיפה לקפה, ערבבה. הקשיבה להמולה מסביב. היא הוציאה מחברת וכתבה, ובזווית העין ראתה דמות מתישבת בשולחן שמולה. היא הרימה עיניים וראתה את המלצרית מתישבת שם עם סיגריה. המלצרית שילבה רגל על רגל, ועשתה זאת לאט ובעדינות, היא הביטה ישר לפנים, בעיניים מכווצות, וכתפיים מורמות מעט.

 

"למה בכלל לכתוב?" שאלה המלצרית. "מה יש לכתוב? הכל כל כך רגיל ומשעמם, אין שום סיבה להעלות משהו על הכתב".

"אה, בדיוק," ענתה למלצרית, "ברגע שמעלים את כל הרגיל והמשעמם על הכתב, יכולים להתחיל להתרחש הדברים המעניינים."

המלצרית הסתכלה עליה בסקפטיות, הסתובבה אחורה בחדות כבדה, והביטה בעיניים מצומצמות בבחור שמשך את תשומת ליבה –

 

בחור רזה גבוה לובש שחורים. מגבעת שחורה, זקן שחור. ירושלים באמצע גבעתיים. לא – משהו שונה. הוא נע מהר. אפילו מהר יותר מן השחורים במאה שערים, ותנועותיו חלקות. הוא על רולר-בליידס. והוא צבעוני יותר – מחזיק על כתפו דגל ענק, יותר גדול ממנו-עצמו, דגל צהוב, ועליו כתוב – "משיח". הוא החליק ופזל לצד אחד, ולצד אחר, אבל לא הזיז את ראשו, רק את מבטו, לאט ובאופן כמעט בלתי מורגש.

"המשיח הגיע! המשיח הגיע!" ליוו אותו קריאות – והוא, מרוצה, עונה "אה!" צעקה שטוחה שלא מגיעה מן הבטן, עדיין לא מניד ראשו לצדדים.

"הוא על גלגיליות!" המשיכה ההודעה מן המדרכה ממולו. פלש של מצלמה מאיר את המשיח הצעיר והתמיר. הוא עוצר, נשען על תיבת דואר אדומה, מרים את רגלו האחת כחסידה ומוכן לצילום נוסף. מתעורר החשד שהמשיח התמיר כלל לא הגיע ממאה שערים אלא ממחסן התחפושות, אבל אפשר להתעלם מאפשרות זו.

 

"את רואה," היא אמרה למלצרית, "אם לא הייתי כותבת, לא היית יכולה לראות את המשיח. כי הוא בכלל החליק על רולר-בליידס ברחוב אחר ובזמן אחר, אבל הכתיבה שלי היא הדבר היחיד שהפגיש ביניכם."

המשיח הצעיר התקרב, החליק בצעדים לא רחבים, מעט מסורבל בבגדיו השחורים והדגל הכבד על כתפו, אבל נע בשיקול דעת שעידן את סרבולו.

הוא הגיע עד בית הקפה, האט את צעדי-נסיעתו, קרב אל המלצרית, הושיט לה את ידו, והיא, מהופנטת, הושיטה יד בחזרה. הוא אסף אותה אליו והשליך אותה על כתפו הפנויה. היא לא התנגדה. בעל בית הקפה הביט אחריהם, פער פיו, ופשט ידיו לצדדים. המלצרית, ילנה, הרגישה פתאום חופשייה, מכתפו של המשיח העולם נראה שונה, קליל ומהיר, צעקות מלוות אותם מכל עבר – חלקן צהלות שמחה, וחלקן קריאות בהלה.

המשיח הגיע אל הפינה שבה הוקם הדוכן להדלקת נר ראשון לחנוכה, שם עצר לרגע. השתררה דממה. הצעקות דממו, חלק מן הנהגים ברחוב אשר שמו לב להתרחשות עצרו והביטו, אחרים צפרו להם.

ראש העיר עצר את דבריו, הביט במשיח, גבותיו הצטופפו זו אל זו, והוא ממשש את הניירות שבידיו, נראה שהוא מנסה לחדש את אחיזתו בהם שוב ושוב. המשיח ביקש מראש העיר להיות זה שידליק נר ראשון של חנוכה. סביבם עמדו אנשים, ילדים על כתפיים, הם באו לראות הדלקת נר ראשון, אבל לא חשבו שתהיה הצגה טובה כל כך. הם התלחששו בהתרגשות לכל אורך השיחה בין ראש העיר לבין המשיח. ראש העיר הושיט לו את השמש ביד לא יציבה, והמשיח הסתובב עם גבו אל החנוכיה (הבחור האחראי על הסאונד נאלץ לזנק ממקומו ולתפוס את הדגל הענק, כי הוא כמעט הפיל את החנוכיה). ילנה, רגליה מתנפנפות באוויר בשובבות לצד פניו של המשיח, לקחה את הנר המושט, ובשמחה של ילדה קטנה, הדליקה את הנר הראשון והושיטה את השמש בחזרה לראש העיר. המשיח הסתובב, הודה לראש העיר והחליק משם. האנשים סביב מחאו כפיים וצעקו אחרי הצמד המתרחק.

הכותבת צפתה בכל ההתרחשות, תחילה מן הכסא בבית הקפה, ואחר-כך קמה והתקרבה כאשר הבינה שעצרו ליד החנוכיה. כעת שיחררה את האופניים בזריזות, והתחילה לדווש בעקבות המשיח המחליק על רולר-בליידס, וילנה על כתפו.

ראשית, היא חשה אחריות, מפני שהיא היתה זו שהפגישה ביניהם. ואינה באמת יודעת מי זה "המשיח" הזה והאם כוונותיו מכובדות. שנית, היא רצתה לדעת מה יקרה בהמשך כדי שתוכל לכתוב על כך.