הוא נעלם. כמו נסיך קטן שמתרגז על שושנה ויוצא לטייל בכוכבים אחרים.
הוא נעלם. חמישה שבועות הוא היה כאן, ואז הוא פשוט לקח את הרגליים והלך. זו שטות, שטות גמורה. הוא חושב שהוא כוכב ושילך לו טוב. אבל לא יכול לעבוד וליצור כאן, לא כאן. אז הוא נעלם.
כמו מבוגר-צעצוע הוא הושיט לי פרח, אמר שלום, והלך. נעלם. זה היה פרח קטן, מאוד מאוד צהוב, ואני, כמו מטומטמת, שמתי אותו בכוס ארוכה וצרה של טקילה, והנחתי על עדן החלון. החתולה שלי אכלה את הפרח הזה אחרי שעה והקיאה את עלי הכותרת הצהובים שלו, מקומטים, על השטיח הכחול בסלון. שיט. ניסיתי וניסיתי לנקות את זה ולא הצלחתי. נשאר כתם צהוב על השטיח הכחול שלי.
איפה הוא עכשיו?
"אתה חושב שיש לך אפילו מעריץ אחד חוץ ממני?" שאלתי אותו, והוא הושיט לי את הפרח הצהוב, ואז חיבק אותי כמו ילד שאמא נפרדת ממנו בבוקר בגן.
"אתה עוזב, לא אני." ניגבתי דמעה סוררת. הוא בדק אם יש עוד מה לנגב מהצד הימני של הפנים שלי. רציתי להזיז לו את היד אבל לא יכולתי.
ילד. מבוגר-צעצוע. הוא לבש באותו יום חליפה בסגנון ספורטיבי. הוא השתמש במכנסיים ובז'קט של החליפה, ומתחת לז'קט לבש טי-שרט בצבע שחור אחיד.
מאז אותו יום הוא נעלם לי, לא יצר קשר, וקול זר נשי עונה לי לטלפון הנייד שלו. "אני לא יודעת מיהו," היא אומרת לי, זה מספר הטלפון החדש שלה.
הוא היה כאן חמישה שבועות ועברו חמישה שבועות נוספים מאז שהוא נעלם. איזו שטות זו שאני עדיין חושבת עליו. אולי הוא כבר כוכב, אולי יש מבוגרים-צעצוע אחרים שמעריצים אותו. במקום אחר. רחוק ממני?
אולי לא הערכתי אותו מספיק, ולכן לא יכול היה הילד ליצור לידי. אוי, איזו שטות, בהיתי בכתם הצהוב שנותר על השטיח הכחול שלי. הכתם היה קטן כמו הפרח שהספיק לעמוד שעה על עדן החלון, לפני חמישה שבועות. הבטתי אל החלון, מקומת הקרקע שלי אני רואה את הרחוב נמשך עד הים. כתם קטן-קטן התקדם לעברי מכיוון הים. אדם שצועד ברחוב. אישה? ילדה? גבר?ילד?
"איפה הוא עכשיו?" שאלתי את עצמי. וודאי יש לו מעריץ אחד לפחות, וזה לא אני, איזו שטות – זו הייתה צריכה להיות אני. צער מציף אותי כשאני מבינה את זה. דווקא עכשיו הילד הקטן שבי מתעורר ואומר לי: "טיפשה! הוא יצא מכאן בצער, הוא רצה להיות הכוכב שלך, כוכב, בולט, כמו מכונית שעוברת ברחוב ירושלמי ביום כיפור."
"נכון, ילד," אמרתי לו, לילד הפנימי שלי, "אבל הוא נעלם לי ועכשיו מאוחר מידיי."
המשכתי להסתכל מן החלון, והדמות התקרבה והלכה. זה היה גבר, או אולי ילד, עדיין קשה היה להבין.
ראיתי בידו צרור רחוק של פרחים צהובים. או כך היה לי נדמה לפחות. קמתי אל החלון אל הגבר שהתקרב. ככל שהתקרב, הוא עצמו התכווץ אבל חליפתו נותרה גדולה והוא הלך ונעלם בתוכה. השרוול כמעט כיסה את כף ידו, אבל הילד משך את שרוולו כלפי מעלה כדי שלא ימעכו הפרחים הצהובים. הוא נבלע בפתח הבניין שלי וצלצל בפעמון.
פתחתי את הדלת והבטתי למטה אל הילד, ראיתי אותו נבלע בתוך החליפה שלו.
הוא חזר אלי.
"כוכב שלי, אני המעריצה הכי גדולה שלך." התכופפתי וחיבקתי אותו.
"חזרתי." הוא אמר, "רק איתך המבוגר שבי מצליח לשרוד. תעזרי לי למצוא אותו כדי שיעזור לילד שבי להמשיך לעשות שטויות."
הוא נכנס, והתיישב על השטיח הכחול שלי, וניסה לקלף את הכתם הצהוב, בזמן שהחתולה שלי כרסמה עלי כותרת מזר הפרחים שעדיין החזיק ביד השנייה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה