(הסיפור בדוי)
אחרי שתפסו אותנו, אמא ואבא לא הרשו לי לפגוש את יניב, רחלי, תקווה ואלי לאיזה שלושה חודשים. היה יכול להיות ממש משעמם, אם יקיר, אח שלי, לא היה בסביבה.
יקיר הוא בן כמעט 18 ועוד מעט הוא מתגייס, אז עכשיו יש לו זמן פנוי. ואני אמנם רק בן 10, אבל גם לי יש הרבה זמן פנוי, כי בדרך כלל לא בא לי להכין שיעורי בית.
שבוע אחרי שהכל נגמר עם הכרטיס זיכרון – יקיר לקח אותי לאכול ב"השיפוד", שזה בתלפיות, בירושלים, שם אנחנו גרים.
אכלנו שיפודים ואז יקיר שאל אותי אם אני רוצה ללכת לראות את החיפושית הכחולה – שזה משהו ששווה לראות – הוא אמר, וזה ממש כאן קרוב. זה נשמע לי מעניין, אבל רציתי לעצבן אותו, אז פיהקתי ושמתי את הידיים מאחורי הראש משולבות. התנדנדתי עם הכסא. הוא באמת התעצבן. התחיל להגיד לי שזה באמת משהו ששווה לראות ואם אני לא רוצה אז לא צריך ואני יכול לחכות לו כאן. לא ממש התייחסתי והמשכתי לשבת על הכסא ככה שרק הרגליים האחוריות שלו מונחות על הרצפה, והקדמיות באוויר. התנדנדתי ככה והוא קם והלך לקופה, שהיתה מאחוריי. וכשהוא עבר אותי הוא דחף אותי קדימה, ככה שלא רק הרגליים הקדמיות נחתו על הרצפה, אלא הרגליים האחוריות של הכסא התרוממו מהרצפה, והכסא עף קדימה. הייתי צריך לשחרר מהר את הידיים ששילבתי מאחורי הראש כדי לא לקבל את השולחן בפרצוף, שעליו היו המקלות של השיפודים, אגב, קרוב מאוד לפרצוף שלי.
הוא סיים לשלם, העביר יד בתלתלים שלי, עשה קצת כאילו הוא מושך בהם, ואז אמר –
"יאללה, אסף, בוא." עם דגש על ה"א" של ה"אסף". כמו שאני מעדיף.
יצאנו מהקניון שבו נמצא "השיפוד", פנינו ימינה, והתקדמנו אל החיפושית הכחולה.
בחצר אחורית של פנצ'ריה חנתה החיפושית הכחולה. הסתכלנו עליה דרך הגדר. היא היתה בירידה, נמוכה יותר מהרחוב. מכל צדדיה, קדימה, אחורה, שמאל, ימין, למעלה, למטה – הקיפו אותה צמיגים של מכוניות. זרוקים בערימות מבולגנות. זהו, חצר אחורית שלמה מלאה בזה, ורק בזה, מקיר לקיר – חיפושית וצמיגים של מכוניות.
היא היתה יפה, היא היתה בצבע כחול קצת בהיר, אבל רק קצת.
"זאת הפרסומת של הפנצ'ריה," אמר יקיר, "איזה פרסומת, אה?" הוא הנהן כאילו הוא מסכים עם עצמו, והסתכל על החיפושית. תפסתי את הגדר וניסיתי להעביר את הראש בין הברזלים, אבל יקיר משך אותי אחורה ואמר לי לא להיות מטומטם, והלכנו הביתה.
יקיר ממש רצה להגיע להופעה של אחד שקורה לעצמו "הזיק" בתל אביב ביום שישי. עדיין לא היה לו ברור איך הוא עושה את זה. הוא הסביר לי שאין אוטובוסים, אף אחד מהחברים שלו לא רוצה לבוא איתו, חוץ מגבאי. לגבאי אין אוטו.
יקיר, חייב, אבל חייב, לראות את "הזיק". אף פעם לא הבנתי למה – אבל הוא היה חייב.
אז הוא החליט שהוא יסע בחיפושית הכחולה ויחזיר אותה. ואני לא הייתי אמור לדעת מזה בכלל. באותו יום שבו היינו ב"השיפוד" והכל – הוא החליט לבדוק אם היא בכלל נוסעת, אבל לא שיתף אותי בזה אז. מתברר שהוא חזר לשם באותו לילה, טיפס על הגדר. החיפושית לא היתה נעולה, המפתחות שלה היו בתא שליד הנהג. הוא התניע, זה לקח כמה נסיונות והיא הניעה. הוא עדיין לא ידע איך הוא יוציא אותה משם. כי זה היה די סיפור. לאן הוא יזיז את כל הצמיגים בדיוק, ואיך הוא יעבור את השער הנעול של הפנצ'ריה?
תראו, אני לא הייתי מעורב בכל זה, אבל אני, ביום שישי בשעה שש בערב, מצאתי את עצמי במושב האחורי של החיפושית הכחולה, סופר על כביש 443 את הצללים של המכוניות שעוברות בנתיב ממול. הם התערבבו בצללים של המכוניות שנסעו בנתיב שלנו. הצללים נמרחו על הכביש, ובצל מספר 8 חשבתי באיזה צרות אני אהיה עכשיו, ומה הסיכוי שאבא ואמא לא ירשו לי לפגוש את יקיר שלושה חודשים עכשיו? התחלתי לחשוב איך בדיוק הם יצליחו בזה, כי עד שהוא יתגייס, אנחנו גרים באותו בית. אולי הם יודיעו לי שהוא נכנס לצחצח שיניים ואני יכול עכשיו לצאת וללכת למטבח לארוחת בוקר, או משהו כזה?
במושב הקדמי, ליד אח שלי, בחיפושית הכחולה, ישב גבאי. הוא הגיע אלינו ביום שישי בבוקר והם הסתגרו אצל יקיר בחדר. באופן קבוע, אני מחזיק מכשיר ציטוט אצל יקיר בחדר. הוא לא ידע את זה, עכשיו הוא כן יודע את זה וזה כבר היסטוריה. בכל מקרה, המכשיר הקטן הזה שקניתי בחנות של מכשירי בילוש שפעם הייתי בה עם אבא, בגבעתיים או ברמת גן. המכשיר הקטן הזה היה מודבק לו מתחת לשולחן.
אז ביום שישי אחרי הצהרים, יקיר וגבאי הסתגרו בחדר ודיברו שם בפרטיות רבה. הם תכננו איך אפשר לשלוח לשם את שרית, חברה של גבאי, ככה שהיא תתחיל עם זה שסוגר את הפנצ'ריה והוא ישכח לנעול. נשמע מטומטם? אני יודע. אבל זה עבד. בערך. בסוף פשוט הם הגיעו לשם, שמו את כל הצמיגים שהפריעו להם לנסוע בתוך הפנצ'ריה, פתחו את השער, ונסעו.
אני לא רציתי שיקיר יעשה את זה. באמת, אני אוהב את אח שלי, למרות שהוא מפגר. לא רציתי שהגבאי המטומטם הזה יגרום לו לעשות שטויות. מה שקרה באותו יום זה, ששרית, חברה של גבאי, הצטרפה אליהם בחדר. לפי מה ששמעתי כשהאזנתי באוזניות מהחדר שלי, אז שרית, אמרה שיש לסבתא שלה יום הולדת או משהו כזה, והיא לא תוכל לבוא להתחיל עם השומר. היא אמרה שחברה שלה טלי, יכולה לבוא במקומה – אבל גבאי התעצבן. הוא אמר שטלי לא מספיק יפה, ואין לה בכלל ציצים, ולמה שרית בכלל סיפרה על התכנית הזאת – שהיא מידע חסוי. אם יתפסו אותם, הם יסתבכו ואולי לא יגייסו אותם – והא חייב להתגייס ולהגיע לצנחנים – מה שלא יהיה.
אז גבאי יצא כל הזמן מהחדר של יקיר לסלון – אף אחד לא היה בבית. הוא רצה למצוא מישהי אחרת שתבוא במקום הטלי הזאת שלא מספיק יפה. יש לו פנקס, אני יודע, כי הוא הראה לי, וגם יקיר לא מפסיק לדבר על הפנקס הזה. פנקס עם שמות של בחורות שהוא מכיר. כולן יפות, ויש להן ציצים. הוא רצה להתקשר ולבדוק מי יכולה לבוא היום. אבל, הוא לא רצה לעשות את ליד שרית. ככה הוא אמר לי, כששאלתי אותו בסלון למה הוא יוצא להתקשר כל הזמן. הוא אמר לי שזה ירגיז את שרית אם היא תשמע אותו מדבר בטלפון. שאלתי למה זה ירגיז אותה, והוא לא ענה. הוא רק אמר לתוך הטלפון:
"הלו, מאמי, רויטל, מה עניינים?" ועשה לי תנועה ביד שאני אלך לחדר שלי.
הוא יצא להתקשר לפחות חמש פעמים. כל פעם שהוא יצא, אני נכנסתי לחדר של יקיר ואמרתי לו שאני צריך עזרה בשיעורי בית בטבע – והבאתי את המחברת עם שאלה, שכרגע המצאתי וכתבתי שם. פשוט לא רציתי שהוא ימשיך לתכנן את התכנית הטיפשית הזאת.
אז גבאי יצא לסלון עם הטלפון הנייד שלו דבוק לו לפרצוף. הוא החזיק אותו בשתי אצבעות כי הטלפון היה כזה קטן והיד שלו כזאת גדולה.
"יערה? כן, זה יוסי, מה נשמע." אמר גבאי לתוך הטלפון.
אני נכנסתי עם המחברת טבע שלי לחדר של יקיר ואמרתי לו:
"אני צריך עזרה בשיעורים בטבע."
"לא עכשיו," הוא אמר, ודפדף בחוברת של איזה מגזין רכב שהיתה לו על השולחן. "ממתי אתה מכין שיעורים בכלל?" צודק, אבל הייתי בלחץ של זמן, ולא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר שאני יכול להצטרך בו עזרה.
"מה השאלה?" שאלה אותי שרית. היא ישבה על קצה המיטה של יקיר, בפינה.
הראתי לה את המחברת. היה כתוב שם משהו שקשקשתי על חמצן, פחמן, ודו תחמוצת הפחמן.
"וואי, אין לי מושג, מי זוכר בכלל? בדקת באינטרנט?" היא אמרה לי, ואז גבאי נכנס ויקיר ניסה לסלק אותי לחדר שלי.
עליתי על המיטה מאחורי שרית בקפיצה אחת, והמשכתי לקפוץ עליה כמו ילד בן 6.
"לא רוצה ללכת לחדר, מה אתם עושים כאן בכלל? משהו מעניין?"
"לא," אמר לי יקיר, "אל תהיה ילד קטן, לך לחדר."
"די, אתה עושה לי בחילה!" שרית הסתובבה, היא התרוממה לחצי עמידה וחבטה על המחברת שהחזקתי ביד.
ירדתי מהמיטה והלכתי לחדר להמציא עוד שאלה בטבע, מנסה לחשוב דרך יותר טובה להפריע להם. הקשבתי להם מדברים בחדר דרך ההאזנה שלי, וכשגבאי שוב יצא לסלון להתקשר נכנסתי עם שאלה אחרת בטבע.
"הסתדרת עם התחמוצת?" שאלה שרית. היא נראה עוד יותר גרוע, ועכשיו הבנתי לפי מה ששמעתי בהאזנה שהיא ממש עצבנית על גבאי שהוא מתקשר לבנות האלה. הראתי לה שאלה על מחזור הדם, ומה קורה כשיש לחץ דם גבוה אצל אנשים שנוטים להתעצבן? היא שוב אמרה שהיא לא יודעת את החומר הזה.
"אם יוסי ימשך לעצבן אותי – אולי נגלה כאן היום." היא אמרה בקול רם.
יקיר רק ישב ליד שולחן הכתיבה שלו ודפדף. גבאי נכנס, סוגר את הטלפון הנייד.
בפעם הבאה שנכנסתי עם שאלה על נוזלי גוף, שרית נראתה כאילו היא הולכת לבכות. גבאי היה בסלון, מחייך בטלפון עם איזו רונית. נכנסתי ואמרתי:
"נו, יקיר, אתה לא עוזר לי, באשמתך אני לא אכין שיעורי בית וחווה תצעק עלי ביום ראשון." הוא לא הגיב.
"נו, אני צריך שתעזור לי! עכשיו!" הוא כל הזמן דפדף במגזין הזה עם הגב אלי, ובכלל עצבן אותי שהוא לא עוזר לי. מה אם באמת הייתי צריך עזרה בשיעורי בית בטבע?
הוא הסתובב לאט, לקח לי את המחברת מהיד, הסתכל על השאלה שכתבתי שם לפני דקה.
גבאי נכנס ואמר: "מצאתי."
ואני, מעוצבן, צעקתי עליו בלי לחשוב: "לא! זה לא יעבוד!"
הוא פרע לי את התלתלים ושאל: "מה חמוד? איך הולך עם השיעורים?" הוא הציץ במחברת ואמר לשרית בקריצה: "אנחנו מבינים משהו בנוזלי גוף, אה?" זה לא הצחיק אותה.
יקיר הוריד אנציקלופדיה מאובקת מהמדף העליון ביותר שמעל שולחן הכתיבה שלו, ואמר לגבאי: "אני לא יודע, גבאי, אני כבר לא בטוח בקשר לכל זה."
"די!" העפתי את היד של גבאי שנשארה על הראש שלי – "אל תקחו את החיפושית הכחולה הזאת!"
אף פעם יקיר לא היה טוב בלעמוד מול גבאי, תמיד בסוף הם עושים את מה שגבאי רוצה, וגבאי אוהב לעשות שטויות. אפילו אם הן מסכנות את מה שהוא הכי רוצה, כמו להתגייס לצנחנים. אני יכול להבין את זה קצת, אבל ממש קצת.
ברגע שאמרתי את המילה חיפושית – את שאר המשפט כבר סיימתי מרוח על המיטה של יקיר. הוא הניח את האנציקלופדיה על המזגין רכב בכוח, ודחף אותי אחורה, מניח כף יד פתוחה על החזה שלי, השתטחתי על המיטה והוא נפנף לי אצבע ממש מפחידה מול הפרצוף. הוא צעק הרבה שאלות שכללו מילים כמו: למה, מתי ואיפה – והוא בעצם רצה לשאול איך אני יודע בכלל על מה הם מדברים פה? אני נשברתי תחת לחץ החקירה ואמרתי לו שיש לו באג האזנה בחדר, שהדבקתי לו מתחת לשולחן לפני כמה חודשים.
האצבע שלו נשארה מונפת באוויר, ראיתי את הפנים שלו משתנים בין כעס, למבוכה, בין צבע אדום, לצהוב, והוא בלע רוק ומצמץ בקצב הרבה יותר מהיר מכרגיל. ואני חושב שזה היה לרעתי שגיליתי לו את זה מול החברים שלו. בעיקר שרית, שהוא קצת דלוק עליה, וגבאי, שהוא תמיד מנסה לעשות עליו רושם.
אז אני מרוח שם על המיטה ויקיר מעלי, גבאי הרים יד להחליק אחורה את השיער החלק והארוך שלו, ונאנח אנחה ארוכה וקולנית תוך כדי זה. שרית סידרה את החולצה שלה ונעה שמאלה וימינה בישיבה. אז הרגשתי סתירה יורדת לי על הפרצוף, ויקיר אמר לי שאני בא איתם. הוא לא יתן לי לדפוק לו את המבצע הזה. הוא אמר שהוא לא יכול לתת לי להישאר בבית כי אני אספר הכל להורים כשהם יבואו.
קפצתי מהמיטה ואמרתי לו שישכח מזה. "השתגעת, אבא ואמא יהרגו אותי! אמא אמרה שאני אשתדל לא לעשות שטויות בשלושה חודשים הקרובים, כי יש לה פרויקט חשוב בעבודה."
"הם לא ידעו כלום, תירגע. אתה לא נשאר פה." הסתרק יקיר.
הייתי בבעיה מצד אחד, אבל מצד שני לא יכולתי להתעלם מן ההבט ההרפתקני של כל העניין.
"אני יכול לשבת מקדימה?" קפצתי במקום שלוש פעמים ליד יקיר.
"לא!"
"אני יכול לספר ליניב?"
"לא. ממש לא."
וככה מצאתי את עצמי בחיפושית בכביש 443 לתל אביב, ואחר כך בהופעה של "הזיק". חוויה מיותרת ומשעממת לחלוטין. הכל היה יכול להיגמר יחסית סביר, אבל בזמן שרונית היפה עם הציצים הגדולים התחילה עם העובד בפנצ'ריה וגרמה לו לשכוח לנעול, שרית הלכה הביתה, והתקשרה למשטרה.
היה כבר חושך, יום שישי, שבע וחצי בערב, וקצת אחרי המחסום שבכביש 443 קצת לפני מודיעין, האוטו התחיל לעשות קולות. מן טרטור מוזר, ואז הוא עצר. האוטו שמאחורינו כמעט נכנס בנו, עבר לנתיב השמאלי ועקף תוך כדי נפנופים לכיוון שלנו. גבאי דפק על ההגה, פלט איזו קללה, ואמר ליקיר שזה היה רעיון ממש גרוע. יקיר העיר שזה היה רעיון של גבאי, וזה ממש עיצבן את גבאי.
אז גבאי צעק על יקיר שהוא לובש חולצה חדשה ואין לו שום כוונות ללכת לפתוח עכשיו את המנוע, יקיר ענה לו בצעקות:
"אני לא מבין כלום במנועים!"
גבאי שוב דפק על ההגה, יצא מהאוטו וטרק את הדלת. אני חשבתי שזה מרשים שהחיפושית הכחולה לא מתפרקת. הוא הלך לחלק הקדמי של האוטו ואחרי שנלחם עם המכסה, הלך סביבו מכל מיני כיוונים, נעלם – מתכופף, בשלב מסוים הוא התיישב על המכסה וקפץ עליו קפיצה אחת בישיבה – צועק כמו איזה זורק כדור ברזל באולימפיאדה. ואז זה נפתח.
ראיתי אותו עומד ומגרד את הראש, על החולצה הבז' החדשה שלו היו כתמים שחורים באיזור הכתפיים, והוא הסתכל די הרבה זמן לתוך המנוע שפתח, מגרד את הראש. הוא משך את התנוך של האוזן למטה, ואז ראיתי מעט חתיכות נייר ממש קטנות עפות לכיוון שלו, והוא נפנף וסילק אותן כמו שעושים כשמריחים משהו מסריח.
יקיר אמר משהו בסגנון: "אינעל אמא של האוטו הזה, ואמא של גבאי." הוא דפק על הדש-בורד ויצא החוצה, משאיר את הדלת פתוחה וממשיך לקלל.
המשיכו לעוף ניירות קטנים מהמנוע כשיקיר נעמד מולו והתחיל גם הוא לגרד את הראש והפסיק לקלל.
יצאתי מהצד של הלא-כביש, אבל יקיר צעק עלי לחזור לאוטו.
"תחזור לאוטו! עכשיו אסף." הוא הדגיש את סוף השם שלי (כמו שאמא קוראת לי), ולא את ה"א", כמו שהוא בדרך כלל עושה. לא חזרתי לאוטו, פשוט הייתי באותו רגע סקרן בצורה בלתי רגילה. לא היה שם מנוע, זה היה הבאגז' (שכחנו שהוא מקדימה, מסתבר שגבאי הליצן הזה לא מבין הרבה במכוניות). היו שם הרבה-הרבה ניירות קטנים-קטנים. חלקם התעופפו החוצה וריחפו סביבנו, קצת כמו שהיתושים מרחפים בקיץ מסביב לשלולית הקבועה שהממטרה עושה בגינה.
החזקתי אחד מהם ובחנתי אותו.
"אה!" זיהיתי אותו מייד. "זה לא כמו הבולים האלה של הסופר שאמא אוספת כדי לקנות טפר-וור?"
"וואלה..." יקיר הרים בול אחד והסתכל עליו משני הכיוונים.
"מה כל זה עושה פה?" שאל גבאי, ואני דחפתי את היד שלי לתוך הבולים באמצע הבאגז' כדי לבדוק לאיזה עומק זה מגיע ולנסות לחשוב כמה בולים יש שם.
"השעה כבר כמעט שמונה! לא נספיק להגיע." יקיר הסתכל על השעון, וגבאי הלך למנוע הנכון. הוא פתח אותו בלי בעיה והסתכל לתוכו. הוא לא נגע שם בכלום, סגר את המכסה, נכנס והתיישב במושב הנהג. הוא אמר לנו לסגור את הבאגז' ולהתחיל לדחוף את האוטו מאחור וככה הוא יתניע.
יקיר סגר את הבאגז' בטריקה ועפו כמה בולים באוויר שנשארו מפוזרים שם על הכביש ועל השוליים.
"אין לי מושג." אמר גבאי.
"אולי," הציע יקיר, "אולי האוטו הזה היה שייך לדודה אחת שאספה ממש המון בולים כי רצתה ממש המון טפר-וור, אבל היא מכרה את האוטו ושכחה אותם בבאגז'?"
"אולי," אמרתי. התחלנו לצחוק, שלושתינו ממש השתוללנו שם מצחוק.
כמו שכבר אמרתי, הגענו להופעה של "הזיק". היה שיעמום אחד גדול. בקושי הסכימו להכניס אותי לשם ואני באמת מצטער שהכניסו אותי.
יצאנו לדרך בחזרה, ובדרך חשבתי על זה שנחזיר את החיפושית הכחולה למקום, ואף אחד לא ידע שלקחנו אותה בכלל. יקיר ואני נוכל להסתכל עליה כששוב נסתובב בתלפיות – ורק אנחנו נדע.
ואז בצד על השוליים היתה ניידת משטרה, קצת אחרי המחסום. ושוטר סימן לנו לעצור בצד. עצרנו והשוטר ביקש מגבאי את התעודות. גבאי התחיל לעשות את עצמו מחפש, השוטר הסתכל על האוטו, הוא האיר עליו בפנס, על כל הצד שלידו הוא עמד, במיוחד על הבאגז' מקדימה, ואני ראיתי שהציצו משם קצת מהבולים. כנראה יקיר סגר עליהם קודם את הדלת והם בלטו החוצה.
באופן מפתיע, וההפתעה ניכרה גם בפניו של גבאי, הוא מצא תעודות. השוטר ביקש גם תעודת זהות שלו, ושיצא מהרכב בבקשה. גבאי החוויר, יצא מהאוטו, והתחיל למשש את הכיסים, ואז נעצר מאחורינו אוטו.
"מי בעל הרכב?" שאל השוטר את גבאי, שהתחיל לגרד בראש. אני הסתובבתי לגמרי אחורה כדי לראות את האוטו שנעצר מאחורינו. ישבתי על הרגליים עם ברכיים מקופלות.
משם ואילך הכל רץ קדימה ממש מהר. אני זוכר את זה ב fast forward. מהאוטו שעצר מאחורינו יצא מישהו עם כובע גרב על הפרצוף. בלי שום היסוס וממש מהר, הוא התיישב במושב הנהג הפנוי של גבאי – ופשוט התחיל לנסוע.
יקיר התחיל לצעוק עליו: "מה אתה עושה? מי אתה? תעצור, תוריד אותנו!" וברקע שמעתי את הסירנה של המשטרה שהתחילה לנסוע אחרינו. יקיר ניסה לתפוס את ההגה ולעצור את האוטו בצד, אבל הבחור הזה לא ממש שם עליו. אפילו לא היה לו נשק או משהו. הוא פשוט היה נחוש מאוד. ונראה לי שבניגוד ליקיר, הוא פשוט ידע מה הוא עושה ולמה! אז הוא החזיק את ההגה יותר חזק, ואנחנו ישבנו שם. אני הייתי בטוח שזה מחבל שהולך לחטוף אותנו – ועוד מעט אמא ואבא יוכלו לראות אותנו בטלויזיה, כבולים באיזה מחסן בעזה. מתתי מפחד, אבל לא יכולתי לשבת בשקט, התחלתי לתת לבחור הזה מכות בכתפיים מהמושב האחורי, וניסיתי להגיע להגה.
"אסף, לא!" אמר יקיר, אבל הבחור כבר העיף אגרוף אחורה ופגע לי באף. ירד לי דם, ונמרח לי על כל החולצה, וזה גם כאב, לא הבנתי אם האף שלי עדיין במקום בכלל.
בסוף, כשנכנסו לירושלים, הוא עצר ליד בית המשפט וצרח עלינו שנעוף מהאוטו. שמחנו לעשות את זה, ואיך שירדנו עצרה בחריקה לידינו הניידת שבתוכה שני שוטרים וגם גבאי.
אני הסתכלתי על החיפושית המתרחקת וכשהיא עברה מתחת לפנס רחוב, ראיתי שהוא משך את הכובע גרב מהראש, כי אני רואה את הפנים שלו. ראיתי אותו וגם זיהיתי אותו מהפנצ'ריה. הרמתי את החולצה והחזקתי איתה את האף, הניידת כיבתה את הסירנה, והרחוב היה שקט לגמרי – יום שישי בלילה בירושלים. השוטרים הורידו את גבאי, ונסעו אחרי החיפושית בדממה.
אחרי ארבעה ימים, ישבנו בסלון, אבא, אמא, יקיר, אני, ושני שוטרים. אחד מהם היה בניידת ביום שישי. השוטרים האלה הסבירו שהחיפושית הכחולה הזאת היתה מקום האחסון של בולי-מבצע מזויפים שזייפו בתוך הפנצ'ריה באופן קבוע. היה להם שם מפעל ענק לזיוף בולים של סופר. השוטרים הסבירו גם, שכשנסענו בחיפושית, לא הפסיקו לעוף מאחורינו בולים – אז ככה מצאו אותנו הזייפנים. יקיר פשוט לא סגר טוב את הבאגז' לפני שהתחלנו לדחוף את האוטו. הם אפילו, מתברר, נסעו אחרינו למופע של "הזיק", ישבו איתנו במופע, ונסעו אחרינו חזרה לירושלים.
אבא ואמא נראו מיואשים לגמרי. אבא אמר שהם יכלו לקנות עם הבולים שהיו להם שם מאות שייקרים להכנת קפה. אבל כבר דמיינתי את המחשבות שלו נרקמות לו בתוך הראש, קופצות ועפות כמו שהבולים עפו מהבאגז' של החיפושית – כל בול שעף מהחיפושית – נראה כמו עונש פוטנציאלי בשבילי בראש של אבא.
אמא צפצפה כמו הסיר לחץ שהיא מכינה בו עוף בשבת: "אני לא מבינה מה הטעם? צריך להציג קבלה בשביל להשתמש בבולים בקופה הראשית."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה