שמעון זמר גר בבניין שלנו, הבן שלו לומד שכבה מתחתיי בבית ספר. הדלת לדירה של שמעון זמר היא ליד הדלת של ירוחם ושושי סבן. גם להם ילד שגדול ממני בחודשיים, כשהיינו קטנים לפעמים היינו משחקים ביחד בחוץ. מישהו מהם השעין את האופניים של הבן שלו על המעקה בתוך חדר המדרגות וצריך היה ללכת על הצד כדי לעבור בלי לחטוף מהאופניים כל מיני סימנים כחולים בירכיים.
התיאוריה של רחלי ושלי היתה שאם זמר כזה מעצבן, זה נותן לנו את הזכות להנות קצת על חשבונו. הוא עשה את זה במשך חודש ואף אחד מהשכנים לא עשה כלום חוץ מלהתלונן כשהוא לא שומע.
יום אחד הוא השאיר את האופניים ככה, אחרי הלימודים רחלי ואני עברנו על הצד ליד האופניים, ואז יצאה מהדירה ממול ברכה. היא אישה זקנה למדי, אולי בת 65. היא החזיקה סיגרייה ביד, ועישנה. זה היה מסריח, ותוך כדי זה היא הסתכלה על האופניים והתחילה לדבר על זה שכל אחד בבניין הזה עושה מה שהוא רוצה. היא אומרת את אותו טקסט בכל פעם, זה לא חידש לי שום דבר. אולי הייתי במצב רוח משועשע במיוחד באותו יום, אני לא יודע מה עבר עלי. אבל כשהגענו למעלה, אמרתי לרחלי –
"אם כל אחד בבניין הזה עושה מה שהוא רוצה, אז למה שהאופניים לא יעשו מה שהם רוצים."
"מה? מה אתה מקשקש?"
"אני חושב שזה לא נעים לאופניים האלה לעמוד בחדר מדרגות, לשמוע תלונות ולחטוף מכות כל היום מהאנשים שעוברים לידם, ולהריח את הסיגריות המסריחות של ברכה."
"יופי, אם אתה אומר." רחלי לא היתה במצב רוח משועשע באותו יום. היא נמצאת אצלי הרבה לאחרונה, וזה בעיקר בגלל שלא מתחשק לה ללכת הביתה. היא אומרת שההורים שלה רבים כל הזמן ונמאס לה לשמוע את זה. רק היא ביקשה שאני לא אגיד את זה לאף אחד אחר. ואני לא אומר.
"נגיד שהבן הליצן של זמר, יצא מהבית ויתכוון לקחת את האופניים, ולנסוע לבקר את אחד מהחברים החננות שלו, או ללכת לחוג חלילית, או אני לא יודע לאן הוא נוסע עם האופניים האלה..."
"נגיד." רחלי הסתכלה אל כף היד שלה, ששם היה מונחות בערך 10 חתיכות קטנות של פאזל שהיא חיפשה בינהן חתיכות פחות או יותר כחולות.
"אז הוא יוצא מהבית, מחפש את האופניים, אבל לא מוצא אותם במקום. הוא חושב, טוב, אולי אבא לקח אותם לתיקון, באמת הפנס שלהם שבור מאז שברכה דפקה עליו את הברך כשהיא יצאה לעשן. הוא מתחיל לרדת במדרגות, כדי לתפוס אוטובוס לשיעור חלילית שלו – ואז הוא מוצא את האופניים, נשענים על המעקה של המדרגות בקומה למטה. הוא עוצר לידם ולא מבין מה הם עושים שם. מה, הוא חושב, הייתי כל כך עייף אתמול שלא שמתי לב איפה אני שם את האופניים? טוב, האופניים כאן, הוא לא שובר על זה יותר מידיי את הראש. האמת היא שהוא לא בחור יותר מידיי מבריק. הוא לוקח את האופניים ונוסע לשיעור חלילית."
רחלי הרימה את הראש מהחלקים הכמעט כחולים של הפאזל והסתכלה עלי. ראיתי זווית של חיוך מתחילה לעלות בצד הפה שלה.
"זה לא יהיה מצחיק?" שאלתי.
"זה יהיה מצחיק מאוד." היא אמרה.
ביקשתי מרחלי שתתפוס את האופניים מאחור, הרמתי אותם מקדימה.
"מה אתה עושה? רגע..." היא לחשה תוך כדי הליכה אחורה. הנחנו את האופניים רגע על הרצפה. "לאן לוקחים אותם?"
"לא אמרנו שנשים אותם על גג עד מחר?" שאלתי.
"אבל מה הכיף בזה?" היא העירה בקור רוח ושמה יד אחת על המתניים, "מי בכלל מגיע לגג בבניין זה?"
"נו, אז מה נעשה?"
התיישבנו על המדרגה השלישית מלמטה מול הדלתות של זמר וסבן, ואז רחלי אמרה שקודם כל אנחנו צריכים לעוף מכאן. "זה לא בטיחותי לשבת כאן וללחוש".
עלינו אלי הביתה, עברנו על פני המטבח שבו היתה אמא. היא צעקה אם אכלנו ארוחת צהרים, וצעקתי לה שלא, נכנסו לחדר וסגרנו את הדלת. רחלי פתחה את המכסה של הפאזל 1,500 חלקים, והמשיכה במשימה שהתחלנו בה אתמול – מיון החלקים הבערך כחולים, והחלקים הבערך ירוקים. היא סידרה כל אחד מהם בקופסה נפרדת מתוך הקופסאות שהכנתי בשביל זה על השולחן שלי. היא הורידה את הקופסאות לשטיח מהשולחן. כולל אחת מלאה שהיו בה כל החלקים של המסגרת שמיינו אתמול.
אמרתי לה שאני חושב שזה בסדר לשים את האופניים על הגג. והיא אמרה שאני משעמם.
"אני משעמם?!" היא ממש עצבנה אותי ואני קמתי ונעמדתי. "את יושבת כאן וממיינת חלקים של פאזל 1,500 חלקים, ואני משעמם?"
"הכל בסדר?" שאלה אמא מעבר לדלת. תמיד כשהיא שומעת אותי צועק היא שואלת מעבר לדלת אם הכל בסדר.
"כן." אמרתי לה מעבר לדלת. לא. הכל היה לא בסדר. לרחלי ולי היה תכנון, ונראה היה לי שרחלי מתחילה להשתפן. גם אני הרגשתי קצת צורך להשתפן, אבל בטח שלא התחשק לי לעשות כרגע פאזל במקום להזיז את האופניים של הבן של זמר.
יש מקום קבוע שבו רחלי ואני יושבים – למעלה בחדר המדרגות. כשלא מתחשק לנו להיות בבית שלי, ולא בחוץ. בקומה למעלה ליד היציאה לגג, יש מקום לשבת בנוחיות, ואף אחד מהשכנים לא מגיע לשם אף פעם. שם ישבנו אחרי שהזזנו את האופניים של זמר. הכל הלך לפי התכנית, הוא יצא, ידענו שיש לו שיעור חלילית בשעה 16:00 ביום רביעי, כי הוא סיפר לי. בין שאר הפרטים המיותרים שהוא מספר לי כשהוא תופס אותי בדרך הביתה ברחוב. ואז הוא רוכב ממש לאט על האופניים המעצבנים שלו לידי ומספר לי כל מיני דברים. בדרך הוא כמעט דורס אותי לפחות שלוש פעמים כי הוא די גרוע בנסיעה מאוזנת על האופניים. כל פעם שהוא מגיע לחלק בסיפור של עצמו שממש מרגש אותו כמו למשל שהוא למד אתמול בשיעור חלילית מי-במול – אז זה מקשה עליו לשמור על שיווי משקל בנסיעה האיטית באופניים, והוא נוטה קצת לכיוון שלי (כי זה הכיוון שאליו הוא מסתכל). הוא טיפוס די משעמם, המוטי הזה. אני כבר למדתי לעשות אחד משני דברים, או לצפות מראש שהוא הולך להגיע לחלק בסיפור שלו שירגש אותו, ולקחת צעד הצידה וככה לא לחטוף את הגלגל שלו על הרגל שלי (זה כואב בעיקר עם סנדלים). או להתחבא לו כשאני רואה אותו מתקרב ולא לשמוע את הסיפורים שלו בכלל, ולשמור את כל אצבעות הרגליים שלי לעצמי.
אז ב 15:30 הוא יצא מהבית וחיפש את האופניים שלו. היינו צריכים מאוד להשתדל לא לצחוק ואפילו לגחך, כי בחדר מדרגות הכל מהדהד והוא היה שומע שאנחנו שם תוך שנייה. הוא מצא את האופניים שלו בקומה למטה, והוא ממש צעק מרוב בהלה. הוא צעק חלש, כי הוא טיפוס מנומס, המשעמם הזה, ובחדר מדרגות לא עושים רעש. אבל הוא צעק. בכל מקרה, ראינו אותו מלמעלה מקמט את כל הפרצוף שלו ומסתכל על האופניים מכל הכיוונים. הצטערנו שאנחנו רואים כל כך מעט, אבל השתמשנו בדימיון בשביל להשלים את כל מה שלא ראינו.
אחרי שהוא לקח את האופניים והלך יצאנו החוצה לגג והתפוצצנו מצחוק כמו שני בלונים ששחררו מהם את האוויר בבת-אחת. נשכבנו על הגב על הרצפה המרוצפת של הגג, נרגענו לאט לאט, והתחממנו בשמש.
רחלי חשבה שיהיה נחמד אם שוב מוטי יאבד את האופניים שלו, והפעם, היא אמרה, זה יכול להיות קל פחות למצוא אותם.
"מה את מציעה?"
"מה עם להעביר אותם למטה. הוא ירד למטה וימצא אותם שם." היא הכניסה את היד לכיס והוציאה משם 10 חתיכות של פאזל בערך. היא הפרידה שישה חלקים כחולים כמעט לגמרי והעבירה אותם לכיס השני. את הארבע שנשארו היא החזירה לכיס שממנה הוציאה את כל החתיכות. "הייתי באמצע המיון כשיצאנו..." היא אמרה. כי הסתכלתי עליה מוזר.
"טוב. זה משעמם. אין לך רעיון יותר טוב?"
"אין לך רעיון יותר טוב?" היא שאלה והתרכזה ממש טוב בחלקים הכמעט ירוקים לגמרי שהוציאה מחדש מהכיס השמאלי שלה. היא נעמדה ושמה אותם על גדר המעקה של הגג, ופיזרה אותם שם עם הפנים למעלה.
"אולי אנחנו צריכים לקחת אותם למקום אחר שבו הוא יתקל בהם – אבל שיתפחלץ ממש!" פרסתי ידיים כאילו הייתי דודה שמתכוונת לחבק את רחלי ולצבוט לה בשתי הלחיים.
"כן, אבל איפה?"
לא היה שום רעיון. למעשה, הישיבה ההיא על הגג נגמרה בריב. כי כל אחד מאיתנו האשים את השני בחוסר מקוריות. וזה היה מרגיז באופן בלתי רגיל. אז הלכתי הביתה, ורחלי הלכה הביתה. לא היה אף אחד בבית, נכנסתי עם המפתח שלי, הדלקתי את הטלויזיה, ונמרחתי על הספה. עדיף לי לעשות את זה כשאין אף אחד בבית שיודיע לי שיש לי דברים יותר טובים מזה לעשות. בשביל לשפר את החוויה הלכתי למטבח והוצאתי מהארון חבילה של תפוצ'יפס. אבא נכנס. הוא אמר לי:
"יש לך דברים יותר טובים מזה לעשות." והתיישב לידי ולקח לי תפוצ'יפס מהשקית. ראינו תכנית על אנשים שמדברים מהבטן ומפעילים בובות, קוראים להן בובות פיתום. דיברו שם על מפעילים של בובות פיתום שהתחילו לפחד מהבובה שלהם. חששו שהיא תצוץ מולם באמצע הלילה, תקפוץ עליהם ותרצח אותם. ואני התחלתי לחשוב על האפשרות שהאופניים של מוטי יעשו לו דבר דומה. הושטתי את היד לתוך השקית, בוהה בטלויזיה וחושב על מוטי ופתאום הבנתי שהיד של אבא כבר בתוך השקית ולא שמתי לב. היד שלו תפסה את היד שלי בתוך השקית ואני די קפצתי, והוא מאוד מאוד צחק עלי.
ואז התחלתי לחשוב על מה שיכול לקרות כשמישהו קצת לא שם לב. הכל רץ לי בראש, הכל במעגלים סביב האפשרויות להבהיל את מוטי זמר הזה.
מאז קרו כמה דברים שהתחילו להראות משונים מאוד. אנחנו הזזנו את האופניים למקום אחד, והם זזו בעצמם למקום אחר. כלומר, אני מניח שמישהו אחר הזיז אותם. אבל זה התחיל להיות מבלבל.
למחרת בבוקר ירדתי למטה לזרוק את הזבל, כי אמא שגעה לי את השכל - "אל תשכח! אל תשכח!" אוף. והאופניים היו במקום הרגיל שלהם. עברתי על הצד לידם והסתכלתי עליהם בתקווה לקבל רעיונות. עליתי הביתה, אכלתי בלי אמא ובלי זבל על הראש, לקחתי את התיק, ויצאתי לבית ספר. ואז קרה משהו קצת מוזר, האפניים לא היו במקום הרגיל שלהם, אלא עמדו בכניסה לבית של משפחת זמר, ממש מול, כמו מישהו שצלצל בפעמון ומחכה שיפתחו לו. עמדתי שם כמו איזה מוטי ושפשפתי את המצח, חושב מה הסיכוי שמוטי יצא וחזר ברבע שעה שהייתי בבית. ולמה שהוא יעמיד את האופניים ככה, הוא אף פעם! לא מעמיד אותם שונה. הוא חתיכת טיפוס מסודר המוטי הזה.
בדיוק אז מוטי פתח את הדלת וקפץ אחורה ואני קפצתי אחורה, כי הוא פתח את הדלת בבום פתאומי כזה, ואני הייתי שקוע במחשבות. מוטי נתן מן "אה!" קצר כזה וחזק (לא אחד שקט של חדר מדרגות).
"מה אתה נוגע לי באופניים?!"
"מי נגע לך באופניים, אני רק יורד במדרגות, אתה יודע, אני גר כאן."
"אני לא שמתי כאן את האופניים, זה אתה שמת." הוא היה מן טיפוס כזה שתמיד צריך תשובה לכל דבר, ותמיד מחפש את מי להאשים. ברגע שיש לו את מי להאשים הוא נרגע.
"אני לא נגעתי לך באופניים." הכחשתי והלכתי.
זה היה מוזר, והלכתי לבית ספר מוטרד. סיפרתי על זה לרחלי. היא העלתה את האפשרות שעוד מישהו מזיז לו את האופניים. אולי שכן אחר שהאופניים מעצבנים אותו.
רחלי הגיעה אלי בשעה 2 אחרי בית ספר. לא הגענו ביחד, היא היתה צריכה לעבור בבית מרקחת לקנות משהו לאמא שלה. היא אף פעם לא דופקת אצלינו בבית על הדלת, והיא פשוט פתחה אותה ונכנסה בתנופה, כמו איזה מתאגרף שנכנס לזירה, כולל האגרופים. היא אמרה לי שהיא מוכנה להרוג את מוטי זמר הזה.
"מה קרה?"
היא רצתה לענות לי אבל נראתה כאילו אם היא תפתח את הפה היא תתחיל לבכות. אז היא פשוט התיישבה על השטיח לידי. לא היה אף אחד בבית ואני ישבתי בסלון עם הפאזל. היא התחילה לבחוש בקופסה של החלקים הכמעט לגמרי אדומים, והשיער הגלי שלה, שהגיע עד המתניים, נפל קצת קדימה כמו וילון וכיסה לה את כל הפרצוף. היא נשמה עמוק, ואמרה לי מתוך השיער, שהוא רב איתה.
אני מכיר את רחלי, היא בדרך כלל רבה עם אחרים, ולא הם איתה. ישבתי שם, נשען אחורה על המרפקים, הושטתי קדימה רגל, ובהיתי במכנסיים הקצרים הכחולים שלי. זה לא משנה אם היא התחילה את הריב, כל עוד היא לא רבה איתי, אני לטובתה בכל מקרה.
"הוא אמר," היא התחילה לדבר, עצרה, נשמה עמוק, ואז המשיכה. "הוא שאל אם שכחנו חלקים של פאזל על הגג. נורא שמחתי ואמרתי לו שכן, ואיזה יופי שהוא מזכיר לי, כי באמת יום אחד עמדנו שם, שמתי את כמה חתיכות פאזל על המעקה ואז הלכנו ושכחתי אותן שם."
"ממש טיפוס בסדר, המוטי הזה." אמרתי.
"לא." היא אמרה.
"לא." אמרתי. "למה?"
"הוא אמר שהוא לא מוכן להחזיר לנו את החלקים של הפאזל עד שלא נפסיק להזיז לו את האופניים."
"מניאק! מה אמרת לו?"
"אמרתי לו שאנחנו לא מזיזים לו את האופניים. והוא אמר שהוא שמע אותנו צוחקים על הגג כשהוא לא מצא אותם בקומה שלו, ואז מצא אותם בקומה למטה."
"טוב, אז מה אכפת לך מחמש חתיכות של פאזל? אפשר לחשוב, מה את חושבת שאני אתלה את הפאזל הזה אחר כך על הקיר, כמו שאמא עושה? אשים עליו ניילון ואשים את התמונה המקסימה הזו של סוס חד-קרן על הקיר?!"
"לא!" היא הסתכלה עלי. "לא חשבתי שאתה תולה חד-קרנים על הקיר." היא האיטה את הקצב קצת. "לא אכפת לי כל כך מזה."
"אז מה הבעיה?"
"הבעיה היא שאמרתי למוטי זמר הזה שהאופניים המשעממים שלו לא מעניינים אותנו. והוא התחיל לשאול אותי למה אני כאן כל הזמן. אם אין לי בית, ואם אין לי הורים, ומה יש לי לעשות אצלך תמיד. ואם אנחנו זוג. ואם התנשקנו. צעקתי עליו שברור שלא." היא עצרה. "ואז הוא ניסה לנשק אותי."
"איכס!" קפצתי אחורה תוך כדי שכיבה על השטיח.
"האמת היא שזה לא היה כל כך גרוע." היא אמרה מאוד בשקט. זה ביאס אותי באסה רצינית ועמוקה ביותר. איכס. מוטי זמר ניסה לנשק אותה וזה לא היה גרוע כל כך? מוטי זמר? לא גרוע? הייתי מבולבל לגמרי.
"אז מה הבעיה?" שאלתי.
"לא התכוונתי לספר לך את זה בכלל, זה פשוט נפלט לי עכשיו. אל תגיד לאף אחד."
"בסדר."
"הוא הזמין אותי אליו אחר-כך לגלידה."
"אבל חשבתי שנלך ליניב אחר כך."
"אז תלך בלעדיי."
"טוב." תקעתי את המבט המבואס שלי בפאזל והתעצבנתי בשקט. רחלי הורידה סוף סוף את התיק שלה מהגב, נשכבה על השטיח לידי וניסתה להתאים כל הזמן את אותם שבעה חלקים לאותו מקום. זה כבר היה כל כך ברור שהם לא מתאימים לשם, היא פשוט לא שמה לב שהיא כל הזמן מנסה את אותם שבעה חלקים! על מה היא חושבת? על מוטי זמר ועל הגלידה שלו?
אחרי חודש, יום אחד אבא ואני עלינו במדרגות בחזרה מהסופר. היו לו שלוש שקיות בכל יד, ולי היתה שקית אחת בכל יד.
הוא עצר לפני האופניים שלא אפשרו לו לעבור, והסתכל עליהם. הוא הסתכל על הדלת של שמעון זמר. על הדלת ירוחם ושושי סבן. ועל האופניים. אבא לו מכיר את מוטי זמר טוב כמוני, ואין לו מושג אם האופניים הם של סבן או של זמר. הוא הניח את השקיות על הרצפה, ניגש אל האופניים, הרים אותם, והשעין אותם על שתי הדלתות הסמוכות – זו של זמר וזו של סבן.
הוא שפשף את שתי הידיים אחת בשנייה, כמו שעושה מישהו שסיים לעבוד, חייך, הרים את השקיות, וצעד ישר במקום שבו קודם צריך היה ללכת על הצד ליד האופניים.
"אבל אבא..." הלכתי אחריו ולחשתי.
"ששש... ענישה קבוצתית." הוא לחש בחזרה.
בערב רחלי היתה אצלי. ההורים שלי היו בסלון ואנחנו היינו בחדר, אחרי שאכלנו כולם ביחד ארוחת ערב. רחלי ואני ישבנו על השטיח וניסינו להתמודד עם הפאזל, שכבר לא היתה לי סבלנות אליו.
שנינו הרמנו את הראש לכיוון הדלת הסגורה כששמענו מחוץ לחדר את אמא שלי מדברת בקול רם מידיי.
"אבנר, אתה לא נורמלי!"
"לא, לא, לא, לא, לא, לא." הוא ענה לה, ודמיינתי אותו מניד את הראש לצדדים שש פעמים.
רחלי ואני הסתכלנו אחד על השנייה, והיא עשתה פרצוף מעוות עם הפה.
"אותי זה לא מעניין." אבא ענה לאמא על משהו שלא שמעתי אותה אומרת. רחלי התחילה לרמוז בתנועה של הראש לכיוון הדלת.
קול שלישי הצטרף לשיחה בסלון. רחלי שאלה אותי "מי זה?" ואמרתי לה שזה סבן. פתחתי את הדלת כדי לשמוע יותר טוב מה קורה. ואז התחלתי לשמוע גם צעקות מכיוון חדר המדרגות.
אמא שלי ידועה בבניין בתור אחת שיודעת לסדר עניינים, ולכן סבן הגיע אליה. הוא עמד שם בסלון וסיפר לאמא שזמר השעין את האופניים של הבן שלו על הדלת שלהם. אשתו פתחה את הדלת נפלו עליה ופצעו לה את הרגל. עכשיו בחדר המדרגות אמא סבן ושמעון זמר עומדים וצורחים אחד על השני. וסבן ביקש שאמא שלי תבוא לעזור בתור גורם נטרלי להרגיע את הרוחות.
"מרים, אם תוכלי לרדת רק לכמה דקות ולעזור, אוי, הם צועקים, מפריעים לכל השכנים. והוא, חצוף כזה, איך הוא משאיר ככה את האופניים?" סבן עמד בסלון קרוב לדלת הכניסה, הביט על הרצפה ותפס את המצח ביד. "הוא אומר שהוא לא שם ככה את האופניים, אז אולי זה הבן שלו, נו, למה אנשים לא לוקחים אחריות?"
ראיתי את אמא מסתכלת על אבא באף ובפה מכווצים ויוצאת החוצה עם סבן. רחלי ואני יצאנו לסלון, והתיישבנו על הספה מול אבא, שהחזיק בשתי ידיים עיתון פתוח רחב שהסתיר את כל החלק העליון שלו כולל הפנים.
למחרת בערב היה לאבא ריב עם אבא-זמר. אחרי שאמא לחצה עליו עוד קצת, אבא ירד במדרגות, צלצל בפעמון, ועמד בנימוס לחכות שיפתחו לו. אבא-זמר פתח לו. אבא ביקש ממנו, עמדתי למעלה בחדר המדרגות ושמעתי, שלא יניח כאן את האופניים, כי זה מפריע לעבור. לא שמעתי מה זמר ענה לו, אבל שמעתי את אבא אומר: "לא, לא, אין שום קשר, זה לא מקובל, זה לא מקובל."
זמר היה גבר מוצק, גבוה מאבא שלי, הוא היה מוסכניק, לבש תמיד אובר-אול ג'ינס מטונפים, אלא אם כן הוא לא היה בשעות העבודה ואז הוא לבש ג'ינס כחול וטי שרט בצבע לבן, שחור, או ירוק. משהו כזה. לא היה שם הרבה גיוון. מוטי התלבש בדיוק כמוהו, ג'ינס כחול, וטי שרט בצבע לבן, שחור, או ירוק. אבא שלי עמד מולו, מביט אליו בהטייה של הראש קצת לאחור, וברוחב הוא היה אולי חצי מאבא-זמר, ונראה לי פתאום נורא קטן.
הוא אמר - "תהיה לי בריא, זמר."
עכשיו, גם לחבר של אבא שלי יש מוסך, הוא עושה שם בין היתר טיפולי צבע למכוניות. לשם אנחנו נוסעים עכשיו, הסביר לי אבא במיצשובישי המסחרית שלנו. מאחורה קרקשו האופניים של מוטי זמר. הצצתי עליהם מידיי פעם, לא מאמין שאבא שלי עושה את מה שהוא עושה. למרות, שבכלל לא היה לי ברור מה הוא עושה, היה לי ברור שהוא לא אמור לעשות את זה.
"למה?" שאלתי.
אבא שתק וזמזם ביחד עם הרדיו. השיער האפור שלו עף קצת ברוח שהגיעה מהחלון, והיה לו חיוך קטן על הפנים. קטן קטן, בקושי מורגש.
הגענו, חנינו, ירדנו מהאוטו ואבא לקח את האופניים של מוטי מהחלק האחורי של המיצובישי. הוא סחב אותם ככה שהמושב נשען לו על הכתף ואני הלכתי אחריו. נכנסנו למחסן גדול שכל הרצפה שלו היתה מרוחה בערבוב של צבעים. אבא שם את האופניים על הרצפה, ושלום, חבר שלו, יצא מחדר אחורי במחסן.
"אז הנה אנחנו." שלום הסתכל על האופניים. "מה אנחנו עושים היום?"
"הגברת רוצה טיפול צבע." אמר אבא וכאילו הציג בפנינו את האופניים בתנועת יד גדולה וארוכה לכל האורך שלהם.
"איזה צבע תרצה גבירתי?"
"תראה לה איזה גוונים בוורוד יש לך והיא תבחר."
איך אני אוהב את אבא שלי לפעמים. אם מוטי זמר המגעיל הזה גונב לי את רחלי, אז לפחות שיסע לשיעורי חלילית המשעממים שלו על אופניים ורודים. מגיע לו.
