נלקין נסע על הטוסטוס המצ'וקמק שלו, יורד את דרך רופין מהאוניברסיטה העברית לכיוון גן סאקר. הוא היטה את גופו ימינה ושמאלה, ושני הגלגלים הקטנים הסכימו איתו, חוסכים לשלושתם את הקפיצות על בורות הביוב והמהמורות בכביש. מעיל שחור ארוך התנפנף מאחוריו, זקן לבן ארוך התנפנף משני צידי עורפו. ברמזור ליד גן סאקר, הוא עצר ראשון בטור, הוריד רגליו לכביש, והרים יד לאוויר. הוריד אותה, הרים שתי ידיים לאוויר ופרס אותן, יוצר צורת T. הוא צפר לאוטו הכחול הישן המקביל אליו משמאלו, וסימן לו בתנועות סיבוב לפתוח את החלון. כאשר נענה, התקרב אל האוטו ופתח בשיחה עם הנהג. כובע שחור הציץ מתחת לקסדה שלו, וצעיף כהה היה כרוך סביב צווארו, מהודק היטב. הוא נסער, הצביע בעוצמה לתוך האוטו, וצעק מתוך חיוך: "עזוב מה שכתוב! הם מנצחים אותנו כל יום!" מתוך האוטו נצעקה אליו תשובה. הרמזור התחלף לירוק, צפירות נשמעו מאחורי האוטו הכחול והשיחה נגמרה.
נלקין עלה לאט בכביש ופנה ימינה אל רחוב מטודלה, עצר בצד הדרך ליד מדרכה אשר שפתה צבועה כחול-לבן, ירד מן הטוסטוס, הוריד את הקסדה והניח אותה על המדרכה. הוא הוריד את המעיל והניח אותו מגולגל על מושב הטוסטוס, ועליו הניח את הצעיף ואת הכובע. הוא חיכך את ידיו זו בזו, זקנו נע לכיוון מזרח עם הרוח המזרחית, והוא הסתכל סביב. העננים הקיפו אותו כמו קהל בקרקס. התאספו סביב כיפת השמים הכחולים, כמו ששערותיו הארוכות והאפורות של נלקין התאספו סביב כיפתו. הוא הביט בעננים מחככים ידיהם זו בזו. יד אפורה ביד לבנה, מתכננים את הסערה של הערב, גשם מעורב בשלג, אמר החזאי.
נלקין לקח נשימה עמוקה, מתח שתי ידיו למעלה ולאחור, הפשיל שרווליו, והרים את מכסה תא המטען הקטן המחובר לטוסטוס. הוא הוציא פחית צבע אדום והניח אותה על המדרכה, הוציא מברשת צביעה והניח אותה ליד הפחית. הוא פתח את הפחית, נעזר בציפורן, והחל בצביעה, ראשו מתכנן קדימה.
"אל מי אני הולך לקבל את הכסף?" חשב, "הוא הסביר לי, אבל לא בטוח שהבנתי. רגע." העביר עוד משיכת מברשת על נקודה שמסרבת להיצבע. נקודה שומרת חוק. "מוסקוביץ חנה כאן תמיד וזה הפריע ללוי. אז אני צריך ללכת ללוי? רגע. ליד מוסקוביץ גר אברהמי. עכשיו. לוי הניח שהאוטו של מוסקוביץ, אבל לא היה לו אכפת אם האוטו של מוסקוביץ או אברהמי. רק היה לו אכפת שהאוטו מפריע לו תמיד להיכנס לחניה הפרטית שלו, של לוי, כלומר. אני הולך ללוי! סביר להניח שמוסקוביץ יכנס לצעוק על אברהמי, הוא אמר. שלא יראו השכנים, הוא ביקש."
נלקין צבע, מביט מסביב. מבט לשמאל, לימין, אחורה. אין אף אחד. הוא סיים מלבן אדום אחד, דילג על החלק הלבן, ועבר למלבן הכחול הבא. מבט לימין, מבט לשמאל, אחורה. אין אף אחד. משיכות מברשת יציבות, התווכח שוב עם נקודה עקשנית. הרים מבט שמאלה, על גג רעפים אדומים עמדה יונה אחת במרכז הגג, יונה אחרת מימין לה, הילכה והתרחקה ממנה. ואז הסתובבה, וחזרה לכיוונה, ונלקין חייך. שוב התרחקה, ושוב חזרה לכיוונה. ויונה אחרת, משמאל לזו שעמדה במרכז הגג, הילכה, התקרבה, הסתובבה, התרחקה, הסתובבה, חזרה.
"א משוגענעס זאל מען אויסמעקן און דיך אריינשרייבן!"[1] הלם נלקין על ראשו בכף יד פתוחה, הוא צבע על הלבן בלי לשים לב. נאנח, ונפנה אל הטוסטוס להוציא את פחית הצבע הלבן.
ארבע משיכות צבע אחרונות, ונלקין העביר את זרועו המחזיקה במברשת, מתחת לאפו. הוא הביט על העבודה שעשה, והניח את המברשת להתייבש על המדרכה, מחביא אותה מאחורי הגלגל של הטוסטוס. ניגב את ידיו בסמרטוט ספוג טרפנטין שהיה בתא המטען, ופנה אל ביתו של לוי.
הוא התקרב אל הדלת ושמע דיבורים מתוך הבית. זה היה הקול של לוי, הוא דיבר בקול מהיר וחד, שתק מעט, דיבר שוב מהיר וחד, שתק.
נלקין צלצל בפעמון. "כן." נשמעה התשובה המהירה. נלקין נכנס. מולו, בקצה המרוחק של החדר, ישב לוי ליד שולחן עבודה. ניירות מסודרים על שולחנו בערמות. שפופרת טלפון בידו. פרקי אצבעותיו אדומים, מצחו קמוט, עיניו קטנות, פיו קו ישר המקביל לשולחן. הוא הרים את עיניו אל נלקין, ואמר אל תוך הטלפון בקול מהיר וחד: "יש שתי שכבות, אבל 6,400 דפים."
נלקין הביט בלוי, ולוי הביט בנייר שהחזיק בידו.
"כל דף שלהם הוא 9.8 ס"מ על 11.5 ס"מ." נלקין הביט סביבו על החדר שאליו נכנס. ספה מרופדת וארוכה בגוון כחול, ושטיח לבן.
נלקין התקדם עוד כמה צעדים לכיוון שולחן העבודה של לוי. לוי הרים אל נלקין את עיניו ואמר: "הצ'ק ליד האגרטל." נלקין גירד את ראשו מתחת לכובע עם אצבע והסתכל סביב. הוא ניגש אל האגרטל המונח על כוננית, שראה ליד דלת הכניסה, והרים את הצ'ק. הוא הביט בצ'ק, הניח אותו בחזרה על הכוננית, והרים ידיו באוויר.
"120." מלמל. "120?!" פנה לכיוון לוי, "אמרנו 150!"
"איך יכולים להיות 150 דפים בגליל, אם האורך הכולל הוא 736 מ', וכל דף הוא 9.8 ס"מ על 11.5 ס"מ?" אמר לוי לטלפון והרים את ידו הפנויה.
"אה, 160", הוריד את ידו, העביר אליה את השפופרת והזיז עט על השולחן מצד לצד.
"אמרנו 120, מלקין", הרים לוי את עיניו אל נלקין והוריד אותן בחזרה לשולחן.
דלת הכניסה נפתחה פנימה ופגעה בנלקין. הוא קפץ פנימה שני צעדים, ופלט צעקה נמוכה וצרודה. דרך הדלת נכנס מוסקוביץ, והדף את נלקין לכיוון הכוננית, האגרטל התנודד, ונלקין תפס אותו, ואת הכוננית כדי להתייצב.
מוסקוביץ המשיך במהירות את דרכו לכיוון לוי, מנפנף אליו בידו נפנופים רחבים.
"אם יש 40 גלילים, ו 6,400 דפים, למה לא לעשות 3 שכבות?" רטן לוי לתוך הטלפון מביט אל השולחן.
מוסקוביץ הרים את ידו השמאלית לכיוון ימין, ובמשיכתה לכיוון שמאל בחזרה, פינה את שולחן העבודה של לוי מכמות ניכרת של ניירת. הניירות התעופפו ונחתו על הרצפה ועל השולחן לאט, מרחפים באוויר כמו עפיפונים לבנים ברוח חלשה מידיי. לוי הביט סביב בתנודות ראש חדות על הדפים המעופפים, הרים את מבטו, הביט במוסקוביץ. הוא הניח את השפופרת על השולחן וקם.
"ראיתי אותו!" צרח מוסקוביץ במרחק 30 ס"מ מהפרצוף של לוי. לוי נרתע לאחור.
"את מי?" רעד קולו.
"אותו, אותו," הצביע מוסקוביץ אחורה על נלקין. "ראיתי אותו צובע."
לוי הביט בנלקין מכווץ את פיו הצידה, ומצמצם את עיניו הקטנות.
"אה! ידעתי!" מוסקוביץ העביר מבטו מהר בין לוי לבין נלקין.
מתוך שפופרת הטלפון עלו קולות ולוי הרים אותה והצמיד לאוזנו. "כן." אמר בקול מהיר וקטן.
מוסקוביץ החזיק בשולחן ופרקי אצבעותיו האדימו כמו פניו.
"736 מ', אחר-כך, אחר-כך", אמר לטלפון בשקט, מבטו נעוץ בשולחן, והניח את השפופרת על כנה. הוא הרים מבטו לגלות את נלקין צועד לכיוון השולחן.
"אמרנו 150!" צעק על לוי, והטיח את הצ'ק בשולחן תוך כדי מלמול: "גאט זאל העלפן ווי א טויטן באנקס."[2] לוי ליוה את תנועותיו של נלקין במבט זריז, בעיניים קטנות ופעורות.
"אני, מלקין..." אמר לוי, מרים יד אחת. מוסקוביץ הרים את הצ'ק מהשולחן, הביט בו ונפנף אותו 40 ס"מ מפרצופו של לוי. לוי נרתע לאחור, ונפל לישיבה בכיסאו.
מוסקוביץ נשם עמוק, הוריד את שתי ידיו לצידי גופו, הוריד את ראשו, הסתובב אל נלקין, הרים את ראשו, ואמר לו:
"מר מלקין".
"נ – ל – קין," אמר נלקין, מדגיש כל אות.
"מר נלקין," התחיל מוסקוביץ מרוענן, מחייך חיוך רחב, חובק בידו את כתפיו של נלקין, ובידו השנייה הצ'ק.
"יש לך פחית צבע כחול עליך? אתן לך עוד 70 ואתה צובע לי בחזרה לכחול." צעדו לכיוון הדלת.
העננים שהתקבצו סביב במהלך היום, היו אפורים ובשלים כעת וכיסו את השמים השחורים. לוי ומוסקוביץ, כל אחד בחלונו, הביטו אל השמים. ברק האיר את הכול, כמו אור יום לרגע אחד, ומבטיהם נפגשו לרגע. רעם נשמע. לוי עקב אחר הטיפות שהחלו לכסות את חלונו, אחת, אחת, ואז מתרבות, מתערבבות. בחוץ, שפת מדרכה אחת, גם היא מתכסה טיפות. טיפה, ועוד טיפה. מתערבבות על שפת המדרכה כמו על חלונו של לוי. טיפה אחת סוחבת איתה במורד, לכיוון הכביש, מעט צבע כחול, מנקודה עקשנית שומרת חוק, וחושפת מעט צבע אדום. עוד טיפות ניתחות, הגשם מתחזק, טיפה, ועוד טיפה, עוברות על הנקודה וחושפות כעת צבע כחול.
[1] יידיש: שישחררו משוגע ויכניסו אותך במקומו.
[2] יידיש: שאלוהים יעזור לך כמו כוסות רוח למת.
